מדוע הולאמו שירותי כיבוי האש בלונדון?

כיבוי אש הינו שירות שהדעות לגביו חלוקות בקרב הליברטריאנים. המינארכיסטים, רובם לפחות, טוענים שהוא צריך להיות חלק מהמינימום שעל המדינה לספק והאנרכו-קפיטליסטים כמובן מתנגדים לכך. בסקאלה רחבה יותר, הסוגיה משמשת לפרקים לשם תקיפת הליברטריאניזם בטיעוני אד אבסורדום, למשל:

שירותי כיבוי אש נלקחים כמובנים מאליהם כיום, אך למעשה ההיסטוריה שלהם קצרה מאוד ובראשיתה הם היוו שירות פרטי. בפוסט זה אגיש סקירה קצרה של היסטוריית שירותי כיבוי האש בלונדון המצביעה לדעתי על כך שהלאמת השירותים שבסופו של דבר התרחשה לא היתה הכרחית.

בשנת 1667, שנה לאחר השריפה המפורסמת של לונדון, הופיע הביטוח המתועד הראשון כנגד שריפות של בתים, פרי יוזמתו ניקולאס ברבון. ברבון הקים "משרד לשריפות" שהתמקד במתן ביטוח לשריפות של בתים, ובמהרה קמו לו מתחרים שהעניקו שירות דומה. השירות השתכלל עם חלוף השנים, ובשנת 1710 כבר הוצגו אפשרויות ביטוח לרכוש אישי כנגד שריפות. לאורך מרבית המאה ה-18 היו גופי הכבאות משרתים ישירות מטעם החברה המבטחת, כך שלכל חברה היו כבאים משל עצמה. במקרה של שריפה של בניין, היתה החברה שבטחה אותו שולחת את הכבאים שלה לכבות את הלהבות. התמריץ מובן מאליו, ככל שהנזק לבניין היה חמור יותר, כך הנזק הישיר היה גדל לחברה המבטחת. לכן היה זה אינטרס ראשון במעלה לחברת הביטוח שכבאיה יהיו דרוכים, ערוכים ומקצועיים עד כמה שניתן.

בניין שבוטח ע"י חברה מסוימת סומן ע"י סמל  שהוצב במיקום בולט לעין ולרוב כלל גם את מספר הפוליסה. הסמל אפשר לכבאים לזהות בניינים שנמצאים תחת אחריותה של חברת הביטוח שלהם. הנוהג הזה גווע במהרה, והסמלים אבדו את חשיבותם המקורית. חלק מהחברות הפסיקו לייצר אותם, אחרים השתמשו בהם לצורך פרסום בלבד, והעובדה שחברות כבר לא טרחו להסיר את סמליהן מהבניינים גם לאחר שהפוליסה שלהם פקעה מעידה על שוליותם בשלב מתקדם זה. ממצא זה נוגד את הטענה התאורטית שעולה בויכוחים כל הזמן לפיה שרותי כיבוי פרטיים יתעלמו מבניינים שאינם "משלהם". אם היה לה איזשהו תוקף מציאותי היינו מצפים לתיעודים בהם גוף כיבוי נחפז להענות למקרה שריפה, הכבאים מנסים לזהות בינות הלהבות אם הסמל שייך לחברה שלהם, ומרגע שנוכחים הם שאין זה כך הם נאנחים בהקלה ושבים בשאננות לבסיס לשחק וויסט בזמן שהבניין עולה באש על שלל דייריו האומללים. זה עובד אולי בתור חומר למערכון מוקדם של מונטי פייתון אבל זה מנותק לחלוטין מהמציאות ההיסטורית. מקרים בהם כבאים טיפלו בבניין שבוטח ע"י חברה אחרת לא היו נדירים, וההסכם בין החברות היה שהחברה המבטחת של הבניין תשלם סכום מסוים לכבאי החברה השנייה שנענו לשריפה. זה לא אמור להפתיע אף אחד. מעבר למוניטין המזעזע שהיה קם לחברה שהיה נותנת לאנשים להשרף מתוך איזו פנקסנות קפואת לב, המצב בו הקשרים בין החברות חזרו על עצמם יצק הגיון כלכלי לערבות ההדדית בינן, וכך הפך אי האבחנה לנוהג. מחברת הביטוח "אלביון" נמסרה בשנת 1809 ההצהרה הבאה:

 

It is not the practice of this office to affix any marks on buildings. It is known that such marks are used only as a mode of advertisement. They continue on buildings many years after policies have ceased, and afford no guide whatever to the firemen of any company to regulate the attention they might show to persons really insured. The Company trusts that its conduct and character are sufficiently popular to remove the necessity of any such species of advertisement; and as the firemen of the Company are enjoined to render the utmost assistance to all who need it, the security of persons injured will in no respect be diminished by the disuse of this superfluous appendage.

בשנת 1825 נחתם חוזה בין חמש חברות ביטוח. בחוזה הוסכם על שיתוף פעולה בין חמש החברות, כך שגוף כבאות אחד יעניק שירותים לכולן.  ההסכם עלה יפה מבחינה כלכלית, וב-1833 עבדו מרבית חברות ביטוח השריפות של לונדון מול גוף כיבוי פרטי אחד,  ה- London Fire Engine Establishment (לפא"א). במהלך השנים הללו ואחריהן הונהג כאמור אי האבחנה בין חברות ביטוח, אבל הדילמה עברה לשלב הבא: בהנתן שסמלי החברות אבדו כל תוקף רשמי, לכבאים גם לא היתה דרך להבחין בין בניינים מבוטחים (בין אם הם בוטחו ע"י חברה שהם עבדו איתה או לא) ובניינים שלא היו מבוטחים כלל. איך ידעו הכבאים איזה בניין מבוטח ואיזה לא? הם לא ידעו. מה עושים? מכבים הכל. לונדון כולה זכתה לשירותי כבאות למרות שרק חלק מהבניינים, שליש למעשה, היו מבוטחים. מדוע שחברות הביטוח ידאגו לעיר כולה אף על פי שרק שליש ממנה מבוטח? ובכן, גם כאן כנראה מוניטין ושיקולים הומניאריים לקחו חלק במשחק, אבל מעבר לדיון הספקולטיבי הזה, קל לזהות סיבה פרוזאית יותר: יש יתרון כלכלי במניעת הגעתה של האש לבניין מבוטח על פני כיבוי אש שכבר הגיעה אליו. בעיר בה הבניינים בנויים בצפיפות אבחנה בין בניינים מבוטחים ולא מבוטחים היא פריבילגיה של חלמאים ואין הגיון בכך שנצפה לראות (כפי שטוענים אטטיסטים לעתים) , ואף לא תיעוד של, כבאים הממתינים בשילוב ידיים שאנן ליד בניין בוער עד שהאש תואיל בטובה לנדוד לבניין מבוטח. העלות הכרוכה בניוד בלתי מובחן של כוחות כיבוי עבור כל אירוע קטנה משמעותית מהעלות של מימוש תביעת כספי ביטוח לבניין שנפגע בשריפה. (וזה עוד מבלי לקחת בחשבון את המקרה הגרוע מכל בו בזמן שהכבאים ממתינים עד שהאש תנדוד לבניין מבוטח היא יוצאת מכלל שליטה וזורעת הרס המוני, לרבות כמה בניינים מבוטחים.) וכך, אף על פי שרק שליש מבנייני לונדון היו מבוטחים, שירותי הכבאות הפרטיים של לונדון היו עסק מניב רווח. העיר לונדון כולה נהנתה משירותי כיבוי אש שלא עלו למשלם המס פני[1].

ב-1861 פרצה ברחוב טולי שבלונדון שריפה שהובילה לשינויים במבנה הכבאות הלונדוני. היקף השריפה היה משמעותי והנזק הכלכלי שלה גבוה מאוד–מעל שני מליון פאונד. בתגובה החליטו חברות הביטוח להעלות את גובה הפרמיות, מהלך שגרם לחיכוך עם המבטחים שהאמינו שהגדלת סכום הפרמיה היה מוגזם. בנוסף ניסו החברות את המשעול הסוציאליסטי. הם פנו לממשלה, בתוארם כיצד "ללא סמכות עירונית כלשהי, במשך 30 שנה טיפל הלפא"א בשריפות שפרצו במטרופוליס ובמחוזות הסמוכים ללא חקירה וללא חיוב", ובקשו מהממשלה סבסוד שכן "מערך כיבוי השריפות שעד כה נמצא הולם להתמודד עם דרישות המטרופוליס, לא מסוגל יותר להתמודד בהנתן גבולותיו הנמתחים עד מאוד."

הממשל הגיב בהקמת ועדה לבחינת מצב מערך כיבוי האש בלונדון. הועדה הגישה מספר דוחות בנושא ומסקנתה הסופית היתה שמערך ביטוח האש סובל מבעיית הנוסע החופשי, שכן כל שינוי ריאלי בעלויות הפרמיה ישפיע רק ביחס לערך הנכסים המבוטחים, המהווה שליש מהערך הכולל של נכסי העיר, ולכן הוא לא יאפשר רווחיות עבור מערך שצריך דה פקטו להתמודד עם כל שריפה בלונדון. בתגובה החליטה הממשלה ב-1866 להעביר את סמכויות כיבוי האש לגוף ציבורי, ה-Metropolitan Board of Works (מב"ו). זהו רגע מכונן בתולדות כיבוי האש הלונדוני. עד כה היוזמה, התכנון והביצוע של הביטוח כנגד שריפות וכיבויין היו בידיים פרטיות והעסק כולו הראה רווחיות במשך כ-200 שנים. העברת הסמכות לידיים ציבוריות, שגם היא עצמה היתה יוזמה פרטית, מנעה מהשוק הפרטי לגלות דרכים חדשות להתמודד עם האתגרים הכלכליים. לונדון אכן השתנתה, וכך גם הטכנולוגיה, שכר העובדים, פניה הכלכליות של אנגליה כולה, ובאופן כללי-הנסיבות. אבל הנסיבות תמיד משתנות. בעיית הנוסע החופשי לא התחילה להשתנות באמצע המאה ה-19. השוק הפרטי של ביטוח השריפות ידע להתמודד עם 200 שנים של שינויים ולהשאר רווחי רוב הזמן. אמת היא שחברות הביטוח אכן נקלעו לקשיים פיננסיים בשנים האחרונות טרם ההלאמה, אבל זוהי אינה הוכחה לצורך בהתערבות ממשלתית. עסקים פרטיים נופלים כאשר הם לא יודעים להגיב לנסיבות המשתנות של השוק ועסקים אחרים שכן יודעים תופסים את מקומם. מה שנכון לפיצרייה נכון למערך כיבוי אש מהבחינה הזו. חברות הביטוח הוכיחו זאת אפילו במקרה זה, גם אם באופן ציני, ע"י כך שמצאו דרך לגלגל את עלויות כיבוי האש אל משלם המיסים. מה היה עשוי להיות הפתרון של השוק הפרטי ללא ההתערבות הממשלתית? אני לא יודע ולא מתיימר לדעת. אבל גם הועדה שהעבירה את מסקנותיה לא ידעה. זה אינו מקרה בו ההלאמה "הצילה את המצב" ולכן עצם התממשותה לא מוכיחה שהשוק הפרטי לא היה מסוגל להתמודד עם הנסיבות החדשות, היא רק מאששת את התובנה הליברטריאנית שלממשלה יש תמריץ חד צדדי להרחיב את סמכויותיה.

במערך החדש היה כאמור המב"ו אחראי על כיבוי השריפות אבל חברות הביטוח חויבו לשלם סכום מסוים מדי שנה לממן חלק מהעלויות. בנוסף הם נותרו פעילות בניטור היעילות של מערך הכיבוי החדש ואף ספקו לו המלצות. המעבר לשירות המולאם החדש לא היה חף מבעיות והבעיה הראשונה במעלה היתה תקציב לא מספק. תנאי העבודה של הכבאים היו נחותים במערך המולאם החדש, דבר שהוביל לבעיית כח אדם. העסק לא התרומם והמערך עבר שינוי מבנה נוסף, נפרד מהמהב"ו והצטרף ל -London County council, ענף עשיר יותר של הממשלה. התנאים אכן השתפרו במידת מה לאחר מכן אבל הכבאים לא היו שבעי רצון מהם. הודעה מטעם הכבאים שיצאה בשנת 1902 גרסה כי "הבריגדה שטופה בחוסר שביעות רצון…הכבאים מוצאים ששעות העבודה שלהם אינן עדיפות, ואולי אף גרועות יותר, משהיו לפני 36 שנים." שינויים מבניים הוסיפו להתרחש לאחר מכן בנסיון להתמודד עם הבעיות שהיו כרוכות במערך עד לשבסוף בשנת 1941, בעיצומה של המלחמה, אוחדו כל שירותי כיבוי האש בממלכה המאוחדת תחת גוף ממשלתי יחיד וההלאמה הושלמה לחלוטין.

אז מה למדנו מהמעשייה? לא מה שאטטיסטים היו רוצים שנלמד. שירותי כיבוי האש היו יוזמה פרטית שהתבררה כרווחית ואז הולאמה. ההלאמה לא היתה תגובה לכשלונו של השוק הפרטי לספק את השירות אלא תגובה לאינטרסים המאוד פרוזאיים של אנשי עסקים שמצאו דרך קיצור להוזיל עלויות ושל בירוקרטים ששמחו להגדיל את שררתם. עוד דף ביומן הקלישאות השחוקות.



FOOTNOTES
1.  פחות או יותר. היתה מעורבות ציבורית זניחה.

תגים: , , , , ,

14 תגובות לפוסט "מדוע הולאמו שירותי כיבוי האש בלונדון?"

  1. מאת ניר:

    מדהים, כמה מההיסטוריה הכלכלית, ותשובות פשוטות לגישות הסוציאליסטיות נמצאות בפיסות אינפורמציה נעלמות כמו אלו, אני אוהב את הפוסטים שלך, בייחוד את אלו ההיסטוריים

  2. מאת איש התרנגולת האיום:

    תודה. אתה מתמרץ אותי לכתוב בכיוון הזה.

  3. שוב מעניין מאד.

    אם כך, שירותי הכיבוי היו אנארכיים במשך שנים רבות, עד שהשחקנים הראשיים בתחום התחילו להפסיד, והחליטו להטיל את ההפסדים שלהם על הציבור.

    זה טבע האדם – כשהוא מרוויח, הוא רוצה את החופש להרוויח לבד, אבל כשהוא מפסיד, הוא רוצה שכולם יפסידו יחד איתו.

    אם כך, מדוע לדעתך זה יהיה שונה בחברה אנארכית?

    הרי טבע האדם לא ישתנה.

    אותם בעלי הון, שמטילים את הפסדיהם על הציבור דרך המדינה, יעשו בדיוק את אותו הדבר גם בלי מדינה – באמצעים אחרים – לדוגמה ע"י גביית דמי-חסות בסגנון מאפיה.

    אגב, גם חברת החשמל לישראל עשתה אותו דבר – זו היתה חברה פרטית עד הקמת המדינה, אולם כשראו שהם לא מצליחים לעמוד בעומס הביקוש שנבע מהעליות הגדולות, הם מכרו את עצמם למדינה.

    נראה שהשוק החופשי כולל בתוכו מעין מנגנון להשמדה עצמית.

  4. מאת איש התרנגולת האיום:

    השחקנים הראשיים לא מסוגלים להטיל את ההפסדים שלהם על הציבור, רק המדינה מסוגלת לעשות את זה. בחברה אנארכיסטית אין מדינה ואין מי שישדוד באופן ממוסד. שוד לא ממוסד אתה אומר? עם כאלו אפשר להתמודד כשאין מונופול על הכח, ולראיה עולמנו הוא אנרכיסטי ומקרי השוד בו שואפים לאפס באופן יחסי.

  5. הבעיה כאן היא עצם ההבחנה בין "שוק חופשי" לבין "מדינה", כאילו שאלו שתי ישויות עצמאיות. השוק החופשי טוב – המדינה רעה; השוק החופשי יעיל – המדינה בזבזנית; וכו'.

    למעשה, הישויות הללו אינן קיימות במציאות. יש רק אנשים, הפועלים לפי האינטרסים שלהם. ואותם אנשים בדיוק יכולים להיות, פעם אחת חלק מ"השוק החופשי", ופעם שניה חלק מ"המדינה", לפי האינטרסים שלהם.

    וכמו שאנשים יכולים להקים שירותי כיבוי למטרת רווח, כך הם יכולים גם להקים מדינה למטרת רווח. ולראיה – כל עשרות העמים שהשתחררו מכיבוש במאה השנים האחרונות, בחרו להקים מדינה ולא לחיות באנארכיה.

    המדינה והשוק החופשי הם אחד. הקמת מדינה, הלאמת תעשיות, הטלת מיסים – נעשים ע"י בני אדם, בדיוק מתוך אותם אינטרסים שגורמים להם לסחור בבורסה.

    צריך לחפש את ההבחנה במקום אחר.

  6. מאת ניר:

    אני חושב שלא מקימים את המדינה למטרות רווח כלכלי, אלא למטרות עצמאות מדינית ואזרחית, מדיניות רווחיות היו בעיקר בתקופות האימפריאליות (קדומות וחדשות) ובעיקר נועדו לשרת את המעמד השליט.

    היום כשהאזרחים הם למעשה המעמד השליט, אנחנו מחפשים דרך להעשיר אותם, והשוק החופשי כך אני חושב, מספק את הפתרון הטוב ביותר

  7. מאת איש התרנגולת האיום:

    "המדינה והשוק החופשי הם אחד" היא טענה מופרכת. לא יתכן שוק חופשי במסגרת מדינה מתוך הגדרה של שני המבנים.

  8. ניר, התכוונתי ל"רווח" במובן הרחב (- תועלת, אינטרס). כל פעולה שהאדם עושה נובעת מתוך שיקול תועלתי כלשהו. זה יכול להיות רווח כלכלי או רווח רוחני או כל דבר אחר שהאדם מגדיר כרווח.

    "המדינה והשוק החופשי הם אחד" – הם זהים מבחינה זו ששניהם תוצרים של פעילות של אנשים הפועלים מתוך אינטרסים. אמחיש בדוגמה:

    נניח שאתה מגיע לחברה אנארכית, ורואה שיש מונופול לחברת-ניקיון כלשהי. כאנארכיסט, בוודאי תאמר שאין כאן כל בעיה: אם יש לה מונופול – כנראה שיש לזה סיבה טובה. כנראה, השירותים שהיא מספקת היו טובים יותר וזולים יותר מכל המתחרות, ולכן אנשים בחרו בה וכל המתחרות פשטו רגל. השוק החופשי עובד – השוק החופשי גורם לכך, שאנשים מקבלים את השירותים הטובים ביותר. ברגע שהחברה תפסיק להיות טובה, יקומו לה מתחרים. אין שום צורך להתערב בשוק ולפרק את המונופול באופן מלאכותי – כל התערבות תהיה לרעת הצרכנים. עד כאן – טיעון אנארכיסטי קלאסי (תקן אותי אם אני טועה).

    כעת, נניח שאתה מגיע לחברה אנארכית, ורואה שיש מונופול לחברת-אבטחה כלשהי. מבחינתך, אין כל הבדל בין אבטחה לבין ניקיון – זה שירות, בדיוק כמו כל שירות אחר. אם כך, אותו טיעון בדיוק אמור להביא אותך למסקנה, שהמצב הנוכחי הוא המצב הטוב ביותר לאזרחים, הם הרי בחרו בזה, ואין כל צורך להתערב ולשנות משהו.

    אבל זה בדיוק המצב היום! כל מדינה היא בסה"כ חברת אבטחה עם מונופול. מדינות רבות הוקמו במאת השנים האחרונות, ע"י אנשים שבחרו בכך, ובחרו גם את צורת המשטר. אז למה לשנות?

  9. מאת איש התרנגולת האיום:

    "ניח שאתה מגיע לחברה אנארכית, ורואה שיש מונופול לחברת-ניקיון כלשהי. כאנארכיסט, בוודאי תאמר שאין כאן כל בעיה: אם יש לה מונופול – כנראה שיש לזה סיבה טובה. "
    נכון, כי בחברה אנארכיסטית יש רק דרך אחת להפוך למונופול–לתת שירות הרבה יותר טוב מהמתחרים. באנארכיזם אין מונופול כפוי.

    "כעת, נניח שאתה מגיע לחברה אנארכית, ורואה שיש מונופול לחברת-אבטחה כלשהי."–זה קצת כמו להגיד, נגיד שאתה מגיע לחדר חשוך, וכל האורות דלוקים. מה שהופך חברה אנארכיסטית ללא אנארכיסטית הוא המונופול על הכח. הקץ' הוא שמונופול על הכח הוא תמיד כפוי היא כי הוא כופה את עצמו. כשיש מונופול על חברת נקיון זה לא מונע את המהות האינדיווידואליסטית-כאינדיווידואל אני עדיין רשאי לפנות לשירותו של איזה ספק שירותי נקיון זעיר. כשיש מונופול על הכח, אין לי זכות לכלום. אם אפנה לספק זעיר, המונופול יפחש אותי (ואת הספק). כלומר, האזרחים שבחרו להפוך את חברת הנקיון למונופול יכולים גם להפיל אותה אם שירותייה יתדרדרו ויכנסו שחקנים חדשים שיתחרו בה. אותם אזרחים כבר לא יכולים לעשות את זה עם ספקי האבטחה, ולכן ההעדפות שלהם כבר לא באות לידי ביטוי בחברה הלא אנרכיסטית. לכן אם נתונה חברה בה יש מונופול על הכח, כל מה שאפשר לגזור מכך זה שבשלב מסוים זה היה רצונם של האזרחים, אבל אי אפשר לומר שזהו רצונם כעת.

  10. מאת אלון:

    וחברת אבטחה לא יכולה לתת שירותים במחירי הפסד לתקופה מסויימת ולהוציא את המתחרים מהשוק? הרי לדידך, מרגע שהיא הפכה למונופול אפילו לזמן קצר – נגמר המשחק.

  11. "כל מה שאפשר לגזור מכך זה שבשלב מסוים זה היה רצונם של האזרחים, אבל אי אפשר לומר שזהו רצונם כעת"

    והעובדה שרצונם של האזרחים השתנה, מצדיקה להילחם נגד המונופול כדי לבטל אותו?

    אבל אם כך, יש עוד הרבה דברים שאפשר לבטל. לדוגמה, ייתכן שלפני 10 שנים רוב הציבור תמך בהפרטת מפעלי ים המלח, אבל עכשיו הם מתחרטים ורוצים להלאים אותם בחזרה. או, שמישהו חתם על הסכם כלשהו ועכשיו הוא מתחרט, וכן הלאה…

  12. מאת איש התרנגולת האיום:

    אלון,
    "וחברת אבטחה לא יכולה לתת שירותים במחירי הפסד לתקופה מסויימת ולהוציא את המתחרים מהשוק?" לא סביר, אבל אפשרי.

    "המשחק נגמר" זו דרך דטרמיניסטית מדי להביט על זה והאשמה היא בי שלא הבהרתי את זה. מונופול על הכח הוא לא סוף המשחק. הוא הופך את הבחירה בחופש להרבה יותר קשה, שכן היא כרוכה בלחימה בפועל. המצב כיום בישראל, למשל, נשאר כפי שהוא יותר בגלל המצב התודעתי של מרבית האנשים מאשר היתרון בכלי זין שיש למדינה.

    אראל,
    "והעובדה שרצונם של האזרחים השתנה, מצדיקה להילחם נגד המונופול כדי לבטל אותו?"–כן. בל ניתן לגולם לקום על יוצרו.

    "ייתכן שלפני 10 שנים רוב הציבור תמך בהפרטת מפעלי ים המלח, אבל עכשיו הם מתחרטים ורוצים להלאים אותם בחזרה."–זו אינה דוגמא מקבילה. לאנשים אין זכות לקבוע מה לעשות עם חירותם ורכושם של אחרים, רק עם של עצמם. החטא הקדמון פה הוא הבעלות של המדינה: ההפרטה והרי-הלאמה הן רק תוצרי לוואי שלו.

  13. מאת אראל:

    לא הבנתי, באיזה מצב מותר לאדם לבטל הסכם שהוא מתחרט עליו?

    אם, לדוגמה, חתמתי על הסכם עם מעסיק, שבו אני מתחייב לעבוד אצלו 10 שנים, ואחרי שנה אני מתחרט. האם מותר לי להפר את ההסכם? הרי מדובר בחירות שלי.

    ואם חתמתי על הסכם עם חברת אבטחה, שבו אני מתחייב להיות לקוח בלעדי שלהם במשך 10 שנים, ואחרי שנה אני מתחרט. האם מותר לי להפר את ההסכם? שוב מדובר בחירות שלי.

    ואם חתמתי על הסכם, שבו אני מוכר את הקרקע שלי לאדם אחר, וכתוצאה מכך אני צריך מעכשיו לשלם לו דמי שכירות לכל החיים (אם אני רוצה לגור שם), ואחרי שנה אני מתחרט – האם מותר לי להפר את ההסכם? שוב מדובר בחירות שלי.

  14. מאת איש התרנגולת האיום:

    אדם לא יכול "לבטל" הסכם. הוא יכול להפר אותו. הקנס יהיה תלוי בפרטי ההסכם.

    "ואם חתמתי על הסכם, שבו אני מוכר את הקרקע שלי לאדם אחר, וכתוצאה מכך אני צריך מעכשיו לשלם לו דמי שכירות לכל החיים (אם אני רוצה לגור שם), ואחרי שנה אני מתחרט – האם מותר לי להפר את ההסכם? "–כן, ולשלם את הקנס המצוין או לצפות לתגובה אלימה.

    אבל הכלל הוא שזה צריך להיות שלך. אתה לא רשאי לעשות עסקאות עם רכושם/חירותם של אחרים.

כתיבת תגובה