גרינפיס המורעל והתרנגולת העיוורת

9 ביוני, 2014

הידעתם שישראל היא המדינה השנייה בעולם בצריכה של עץ שמקורו ביערות האמזונאס? זוהי תמצית  האינפורמציה שנקדחת בקמפיין האגרסיבי האחרון של גרינפיס. ישראלים רעים ותרבות הצריכה שלהם טובחים בפרא הברזילאי (ההאנשה במקור) – לא תעשו משהו בנידון?!

אז אזוּר אומץ ופנוי להשאה תחבתי את ראשי לעומק הקורה הירקרקה הזה (הכל אדום פה בפנים) בנסיון לברר מי נגד מי ולמה. הדבר הראשון שקל לשים אליו לב בעמוד הפייסבוק של גרינפיס, מרכז פעילות מרכזי של הארגון, הוא העומס. הפוסטים מועלים בקצב לא מבוטל עם זהות תמטית ופרסומית אך מבלי שהטענות שבגוף הטקסט ייתישרו עם הפרסומים או אפילו עם עצמן. ההתנהלות של גרינפיס מול הציבור (אוהב או אויב) מדמה בירוקרטיה מזרח אירופאית לא מסונכרנת ורפפטיבית שניצבת בין המסקנות הפרסומיות רבות הרושם ובין המקור שעליו הן מתבססות. המטרה, בקיצור, היא 'בלבל את האוייב, ובמקרה הצורך גם את האוהב (אם כי האחרונים אינם גדולי הספקנים).'

כמה שעות וכאבי ראש לאחר מכן הצלחתי לגבש מספר ממצאים, והנה אני פורש אותם לפני הקורא הביקורתי. שימו לב שאני רושם כאן סדרה קצרה של ממצאים שחלקם סותרים למדי; האתגור הלוגי – במקור.

1. הטענה הפרסומית של גרינפיס שונה מאוד מההסבר בגוף הטקסטים וטענות האדמינים בפייסבוק (להלן גטוטא"פ). ההסבר גורס שישראל שנייה בצריכה *לנפש*. אז מעבר לשרלטנות – ואני לא מקבל את "ההגנה הפרסומית"; מדובר בהטעייה שלא מסוגלת להכלל בשום מובן סביר תחת כנפי הגמישות הפרסומית – צריכה לנפש של עץ שמקורו באמזונאס הוא נתון אווילי וחסר טעם מנקודת מבטו של האכפתי למצב שם. מה זה משנה למצבם של היערות, בשם האלים, איך מתפלג התוצר? האם יש קורלציה כלשהי בין הנזק לכאורה ליערות ובין הצריכה לנפש של הישראלי בהקשר של שותפותה של ישראל ביצירת הנזק הזה? התשובה היא שלילה מוחלטת. רק במונחים אבסולוטיים לקמפיין של גרינפיס בישראל יש רציונאל. השימוש בתוצר לנפש הוא נכלולי.

2. בגטוטא"פ מובאת הטענה שבעוד שהפרסום אמנם מייצג צריכה לנפש, הרי שגם בבחינה אבסולוטית ישראל נמצאת גבוה מאוד, ניימלי במקום השמיני. אם המדובר בנתון אמיתי הרי שיש בכך לעמעם קמעא את מסקנות הסעיף הקודם. אבל אני לא קונה את זה משתי סיבות: הראשונה היא נפנופי ידיים. זה בלתי סביר באופן קיצוני שמדינה של שמונה מליון איש, גם אם המדובר בתרבות עם פטיש חסר תקדים לפרגולות ודקים, תצרוך אבסולוטית יותר עץ מעשרות מדינות עשירות יותר בתושבים. אני מודה שמדובר בטענה חלשה שכן יש עוד גורמים וכו, אבל אני מעלה חשד שעלה גם בקוראים  נוספים ושגרינפיס לא עשו דבר להפיג. מה שמוביל לסיבה הבאה והמשמעותית יותר: גרינפיס לא מגבים את הנתון הזה. קוראים שבקשו מקור לטענה קבלו הפנייה סתומה ללכת ולוודא בעצמם שזה מה שממשלת ברזיל טוענת. אז הלכתי וחפשתי והגעתי לדף אינטרנט תחת דומיין גרינפיס גרמניה שעשה רעשים דומים לאלו בגטוטא"פ רק עם פחות נפנופי ידיים: ישראל מופיעה בעוגת הצריכה, במקום השמיני, ויש הפנייה מפורשת למסד נתונים של ממשלת ברזיל (שדורש הרשמה). אם לאחר ההרשמה סבור המיניון של גרינפיס שהוא ימצא שם טבלאות שמאוששות את הפרסומים של הארגון צפויה לו אכזבה מרה שמתחלפת בהקדם בכאב ראש כאשר הוא מתוודע למה שנדרש על מנת להוציא נתונים מהמקור. אחרי זמן הגון במסד ועשרות נסיונות להוציא דרך שאילתות ולינגו טכני את הרפרנס של גרינפיס נפלה עלי המזרח-אירופאיות של גרינפיס בשיא מובהקותה הטקטית: חוסר תחכום דחייני עם זנב שמוביל במעגלים. פשוט שתף פעולה עם ההתלהמות ואל תשאל שאלות או שאתה לוקח את הסיכון שנענה לך.

3. בגטוטא"פ מסתבר פתאום שמדובר על נתוני כריתה פיראטית! דהיינו, ישראל שנייה, או שמינית, או וואטאבר, בקטגורית צריכת עצים שנכרתו באופן לא חוקי. רגע:  זה כבר עניין אחר לחלוטין, לא? אז במה מדובר גרינפיס: בצריכת מוצר חוקי או פיראטי? התשובה תלויה בגטוטא"פ שאתם מעדיפים לצרוך. אם אתם מעדיפים להתכתב עם המכתמים הגרינפיסיים של יום ראשון או רביעי; עקביות זה לפוצים. לא שזה עוזר להשאר בהקשר לוקאלי, כי מקור לנתונים על מיקומה של ישראל ברשימת הצרכנים של המוצר הפיראטי – אין.

4. עד עכשיו קצת שקרתי כשאמרתי שגרינפיס לא מספקים תמיכה לפרסומים שלהם. יש משהו. לא גיבוי לטענות, אבל משהו. בכל פוסט שלהם ישנם מספר קישורים לעמוד עם פונטים בגודל מכובד למדי ואפילו קצת טקסט ללוות אותם. במוקד העמוד משורטטת היסטוגרמה – סוף סוף משהו לעבוד איתו! – וזו כותרתה: "עשרת המדינות המובילות ברכישת איפיאה לאדם". רגע. מה? איך אתם מרשים לעצמכם לעבור משיח במונחי צריכה של עצים (לנפש, לא לנפש, חוקי, פיראטי, לא משנה) לשיח במונחי צריכה של "איפיאה", כלומר זן ספציפי של עץ, מבלי להניד עלעל? יש כ-16 אלף מיני עצים באמזונאס ואתם מבססים מסקנה גלובאלית על סמך נתונים של אחד מהם (ניימלי,  Tabebuia Impetigino אבל אל תתפסו אותי במילה כי הייתי צריך להסיק את זה בדדוקציה. הם פשוט כותבים איפיאה)? ואפילו אם הנתון תקף לכל המשפחה זה עדין לא יותר מכמה עשרות מינים. בקיצור, זה שקר. טיעון מכפתור. אך האם לפחות הנתון השונה בתכלית הזה מגובה בנתונים? לשם כך גרינפיס מאפשרים לעבור לעמוד אחר ("מידע נוסף"), עמוס באינפורמציה לא שיווקית. אני אפתח סעיף חדש בשביל תיאור העונג הזה.

5. אז מה יש לנו בבסיס האינטלקטואלי של הקמפיין? אחרי הקדמות משובצות בדגשים ואזכורים של הנזק לסביבה שהאנושות מבצעת, מגיעים לפסקא הרלוונטית הבאה:

ישראל במקום השמיני בעולם בייבוא איפאה
ב-4 השנים האחרונות הפכה ישראל לאחת מ-8 היבואניות הגדולות של איפאה מהאמזונס. בשנת 2013 בלבד, ייבאה ישראל כ-5000 טון של עץ מהאמזונס. %80 מיבוא העץ מאזור האמזונס מגיע ממדינת פארה וממדינת מאטו גרוסו, שבהן, על פי ההערכות, שיעור הכריתה הבלתי חוקית עומד על78% – 541%, בהתאמה. ישראל ניצבת במקום השני בעולם בצריכת עץ איפאה לנפש. רוב לוחות עץ האיפאה בישראל משמשים לבניית דקים, וכמעט בכל החוזים לבניית דקים בגופים ציבוריים העץ המוצע לריצוף הוא איפאה. דוגמאות מרכזיות של דקים עשויים איפאה בישראל מצויות בנמל תל אביב, במתחם התחנה הראשונה בירושלים וכעת גם בטיילת החדשה של תל אביב, שבנייתה עדיין נמצאת בעיצומה.

נפלא לא? יש כאן את כל הזנבות שרדפנו אחריהם משולבים בדפוס לא נהיר תוך התעלמות כמעט מוחלטת מהמסקנה הסופית שמוצגת בפרסומות ("ישראל היא המדינה השנייה בעולם בצריכה של עץ שמקורו ביערות האמזונאס," זוכרים?). 541 אחוזי כריתה לא חוקית אינם טעות. לא במסמך הזה בכל אופן, מה שאולי מלמד דבר או שניים על הרצינות שהם מייחסים למסמך שאמור להיות המצודה האינטלקטואלית של הקמפיין, מעבר לנפנופי הידיים השיווקיים. אבל *גם כאן* אין קישור שיבסס את המספרים. אז מה אמור הקורא הביקורתי הלום הראש לעשות? הסבר בסוף המסמך (אחרי שגרינפיס דואגים להזכיר כמה הם לא מרוצים מרון חולדאי והדקים השטניים שלו; בכלל הקמפיין כרגע הגיע לשלב ההשתנה מהמקפצה ופתאום הדקים של חולדאי הופכים להיות מבשרי החורבן האקלוגי. הורוביץ היה דואג לחלופות פולימריות.) גורס כי "קיים דח." וזה לא סתם דח אליבא דגרינפיס אלא עבודה מקיפה ורצינית והם יואילו לפרסם את חלקיו השונים ב"שבועות הקרובים." זו גם הרטוריקה שמנהלי הדף של פייסבוק משסים בקוראים המתעניינים. "חכו חכו."

6. לא שאני חושד לרגע שיש סיכוי שבדח המדובר תהיה תקומה לקמפיין הנכלולי הזה; כי אין בעולם נתונים שיכולים לגבות דבר וסתירתו. אבל אפילו אם נראה שם עבודה אינטלקטואלית רצינית ואשכרה מגובה, זה כבר לא יכול להציל את הקמפיין הזה מהאופי המכוער, ההובגובליני והשרלטני שלו. לא יתכן שארגון יצא בקמפיין כה אגרסיבי ופסקני וכשיתבקש להראות את קלפיו הוא יסנן מתוך ארשת חשיבות עצמית "אחר כך. חכו חכו." זה לא עובד כך. אם אין נתונים עכשיו, אז שלא יהיה קמפיין עכשיו. לא אמפיריציסטי כזה שמעמיד פנים שהוא משהו מלבד הנפצה ושמועות בכל אופן. גרינפיס לא מריצים קמפיינים רק בשביל הגדלת המודעות לסביבה ושיפור העולם בו אנו חיים. אני יודע, לא קל לגלות שסנטה לא אמיתי. גרינפיס הוא ארגון אגרסיבי מאוד בכל הנוגע להתרמת כספים. אני יודע זאת מנסיון אישי. לאחר שתרמתי להם סכום לא מבוטל בכלל (שואף לארבע ספרות) הם לא עזבו אותי במשך שנים. טלפונים כל מספר חודשים לברר "למה הפסקת לתרום," ו"אולי בכל זאת," ו"יש מסלול נח!" ו"שמעת על הקמפיין החדש?" וכהנה אד-נוזיום. הנקודה היא שגרינפיס אוספים כספי תרומות, וזה סבבה לגמרי ולגיטימי, אבל חלק מהמדיניות שלהם להגביר את pool התורמים שלהם הוא ע"י הובגובליניזציה. הובגובלין ה"ישראל טובחת בפרא הבריזלאי" אינו שונה מהובגובלינים סביבתניים שונים וזה מרתיח שהארגון מרשה לעצמו לייצר אותו, ובעקבותיו לפנות לתורמים פוטנציאליים נוחים להשאה, ללא שמץ שמצו של ביסוס אמפירי. גורנישט. הדח שאולי יגיע במלוא תפארתו לא יכול לשנות יותר את מה שהיה. הוא לכל היותר יכול למזער את רמת הנכלוליות, אבל מבלי להביע דעה על החוקיות של התנהלות כזו, קשה לי לדמייו דוגמא מובהקת יותר למה שנקרא Foul play.

7. ומכיוון שלא יוצא לי יותר מדי לכתוב על גרינפיס, הנה משהו קצר בגוון כללי יותר: הזומביפיקציה של גרינפיס והקהל שלה היא תופעה מצערת ולא חדשה. אם אתם סבורים שמדובר בתנועה הגונה שנחטפה לאחרונה ע"י גורמי פנים פוליטיים שהפכו את הדאגה הכנה לסביבה להובגובליניזציה מבוססת אינטרסים פוליטיים, אז יש לכם זכרון גרוע: זוהי התנועה וזוהי דרכה מאז לידתה, לפחות עד כמה שהדבר תקף לגרינפיס ישראל. הלשון ירוקה והתמריצים אדומים. הפתרונות, אגב מי שתהה, גם תמיד אדומים. תמיד. גם כשיש בכך סתירה, או לפחות מתח, או למינימום שבמינימום ספק באשר להתיישרות עם האינטרס הירוק. אבל אני מתבדר.

8. גרינפיס מפרסמים שישראל היא המדינה השנייה בצריכת עץ שמקורו באמזונאס. הבסיס לטענה הזו היא טענה אחרת שלהם (כלומר לא מבוססת על נתונים חיצוניים) שעד כמה שהדבר נוגע למין ספציפי של עץ (איפיאה) הרי שביחס לפרטים ממנו שמקורם ביערות האמזונאס ישראל עומדת ברשימת הצריכה שלהם לנפש במקום השני בעולם. מי שיצליח להסיק מהשני את הראשון יזכה בגביע מונטי פייתון של הבלוג. במקום הראשון באותה רשימה מרשיעה, אגב, עומדת בלגיה. תודו שתהיתם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סוגיית עונש המוות כסממן להפקעת הזכות האינדיבידואלית להיות ניזוק

7 באוגוסט, 2013
השם של הפוסט עושה כאב שיניים, אבל נאלצתי להגיע לתהומות הללו בשביל להצביע על כך שמבחינתי הויכוח אינו בין "נגד עונש מוות" ו"בעד עונש מוות", אלא בין הצד שמתיימר לקבוע מגבלות רעיוניות גלובאליות על הענישה מתוך יומרנותו לקולקטיבציה של הניזוקות, ובין הצד שזוכר שה"טרנזקאציה השלילית" הזו צריכה להעשות בין הפושע והניזוק, באשר הניזוק הוא אינדיבידואל; לא עיר, מדינה, עולם, יקום או כל ישות חברתית ופוליטית מופשטת אחרת. זהו הפוסט השני בסדרה המונה שתיים. בראשון הציג עידן דה הולשטיין את הקייס נגד עונש המוות בישראל; התשובה שלי עלולה להשמע לא עניינית כי היא נגשת לסוגייה במובן פילוסופי ולא יורשת את המובן הפוליטי וטכני של הפוסט של דה הולשטיין. אבל אלו סיכונים נפוצים בחייו של מפרסם המאמרים האורח, וכדיקטטור בממלכה זו אני בוחר לתת למקלדת שלי לגרור אותי בנהייתה האנרכו-תרנגולאית.

הביקורת שלי כנגד הפוסט הקודם בסדרה אינה לוקאלית אלא פונדמנטלית בעיקרה. אני מוצא שהטיעונים שהוצגו אינם מסוגלים להשיג את מטרתם כי הם מניחים הנחות יסודיות שאין לקבלן, לרבות אטטיזם, וחמור מכך, ההנחה שמטרות הענישה מעוגנות ברעיונות מסוימים, ולא ברצונו של הניזוק. דה הולשטיין פותח עם

מה הוא למעשה תפקידה של מערכת החוק והמשפט במדינה דמוקרטית מתוקנת?

מזהים כבר את הבעיה? מה פתאום זו השאלה שנשאלת? הרי לו היינו רוצים למשל לדון ביחסי מין בקרב בני אנוש, לא היינו מבססים את תשובתנו על "מה הוא למעשה תפקידם של יחסי המין במדינה דמוקרטית מתוקנת?". במקום לדון בנושא עצמו, קרי החוק ואכיפתו, דה הולשטיין משנה במובלע את המיקוד של הדיון לתת הנושא הצר שהוא החוק ואכיפתו במדינה דמוקרטית ומתוקנת, ולא רק שהדיון שלו נתחם בגבולות הצרים הללו, הוא מתיימר לטעון שמסקנותיו הן גלובאליות, וזה מאוד משונה, ואף מאוד שגוי.

אז הבה נגלבל את השאלה: מה הוא למעשה תפקידה של מערכת החוק והמשפט בשאלת הענישה? עבור דה הולשטיין מדובר בשלושה תפקידים: הרתעה, הרחקה מהחברה ושיקום. אני פוסל את שלושתם. התשובה הזו מהווה לי אינדיקציה לכך שדה הולשטיין זנח את המובן ההיולי\היסודי ביותר של קונספט הענישה.

כשגרישה מוסר לי שק של אפרסקים במסגרת פעולת סחר, אני מוצא באופן טבעי שאני הוא זה שמוטל עליו לפצותו, למשל על ידי תשלום של כמה מטבעות נחושת. בהיותי המוטב של אותו שק אפרסקים, הפיצוי, באשר יחושב, הוא פונקציה של העדפותי שלי, כמוטב. 'דעותיה של החברה', או המדינה (אם קיימת); הנורמות החברתיות; ההשלכות על הקהילה; התפתחותו האישית של גרישה; כל אלו אינם מהווים פקטור כלשהו בתהליך החישוב של הפיצוי [1]שאני מוכן לשלם בעבור שק האפרסקים. אני זה שקבלתי את השק; אני זה שמפצה.

עכשיו החליפו בבקשה את גרישה הירקן בגרישה הסוציופת, ודמיינו שבמקום שק של אפרסקים גרישה מעניק לי מספר כדורי עופרת נחפזים למיקומים שונים בגוף. עבורי לא נדרשת כאן מהפכה מחשבתית. במקום בו דה הולשטיין מגיע לקונפסטים ממקור עמום כגון שיקום וכו', אני פשוט מזהה כאן טרנזאקציה שלילית. אם לפני כן הייתי המוטב של שק האפרסקים, אז כעת אני הניזוק של הנטיות הרצחניות של גרישה וה0.45 שלו. ובאשר במקרה הקודם הפיצוי היה תלוי באופן בלעדי ברצונו של המוטב, כעת, אני מסיק, העונש תלוי באופן בלעדי ברצונו של הניזוק.

אבל משום מה, הדבר שנראה כל כך פשוט, הוגן ומתבקש במקרה של פיצוי ומוטב, הופך לסלט של מטאפורות והצדקות משונות במקרה של עונש וניזוק. טוב, אני קצת מתמם. זה לא באמת "משום מה", אלא משום המדינה. מבלי להכנס להיסטוריה ולסיבות הפרוזאיות לכך, המצב כיום הוא שמקובל לזהות פשעים (וזה גורף לפשעים חמורים) כפשעים כנגד המדינה. התפיסה הזו שזורקת את הניזוק מכל המדרגות ומחליפה אותו באינטרסים של המדינה היא מושרשת כל כך שהמתנגדים לה נשמעים כמו חבורת תמהוניים.

אבל גרישה ירה בי! למה לעזאזל שיהיה לכל מי שאינו אני, קל וחומר איזה פקיד שמייצג את "האינטרסים של המדינה" קול בשאלת העונש?  אני הניזוק ואני אחליט איזה לאיזה גזר דין  יש לחתור. לא בטוח שגזר הדין הזה יתקבל וגם לא בטוח בכלל שגרישה ימצא אשם. לשם כך יש בתי משפט.[2]

הנקודה היא שאני קובע. אולי ארצה ממנו פיצוי כספי. אולי ארצה שיהרגו אותו. יתכן וארצה שיזרקו אותו לכלא לכמה שנים נאות, או שיזרימו לו מתכת נוזלית רותחת במעלה הישבן, אה לה המיתוס של אדווארד השני. בקיצור, הבחירה היא שלי. ומה יניע אותי לבחור? שיקולים שאני עושה. אולי נקמה תהווה גורם דומיננטי בהחלטתי; אולי תאבת בצע. אולי ראייה מפוכחת על החברה האנושית ועל גרישה עצמו; אולי פשוט האדיוטיזם שלי. כמובן, אין בעיה עקרונית שדברים כגון שיקום העבריין, הרתעת עבריינים מסוגו והרחקתו מהחברה יקחו חלק בתהליך של קביעת העונש על ידי, אבל מה שחשוב להבין זה שיש גורם אחד ויחיד שמכריע והגורם הזה הוא אני. כפי שבתפקודי במוטב הייתי הגורם היחיד שקבע את גובה הפיצוי לגרישה עבור שק האפרסקים: נציגי התרבות היודאו-נוצרית לא התערבו בתהליך הזה, וגם לא רוח השכינה, כך גם כאן. לדידי התשובות של דה הולשטיין: הרתעה, שיקום והרחקה מהחברה, לא רק שהן מפקיעות מהקורבן הניזוק את הזכות לפיצוי ומעניקים זכות זו לישות אחרת שכלל לא היתה מעורבת ("המדינה"),  הן גם מעידות על תהום רעיוני שמתבטא בכך ששלוש התשובות הללו הן רעיונות מוגדרים, במקום, פשוט, רצונו של הסובייקט הניזוק.

הפוסט הזה אמור לדון בעונש המוות וטרם אמרתי מילה ספציפית בנושא, אבל זה נובע מהדברים שנטענו עד כה. אם הסיבה לענישה היא רצונו של הניזוק, ותו לא, אז עונש המוות הוא fair game אם הניזוק מעוניין בו. [3]

*****

"מה זאת אומרת אם הניזוק רוצה? הניזוק יכול לרצות." אוקיי, בחזרה לטרנזאקציה החיובית: גרישה מסר לי שק אפרסקים. אני, כמוטב, רוצה שהפיצוי שלו יהיה חיוך רחב. זכותי? זכותי. רק שסביר שגרישה פשוט יסרב והטרנזאקציה החיובית הזו לא תגיע לכדי מימוש. אותו עקרון גם חל בטרנזאקציה שלילית (אני רוצה למקסם עונש, גרישה רוצה למזערו) עם הבדל אחד: הטרנזאקציה השלילית מוכרחה להתממש כי היא כבר הופעלה כשגרישה ירה בי. השאלה, לפיכך, אינה האם להפעיל את הטרנזאקציה אלא כיצד יש להביא אותה לכדי מיצוי. בהנתן הפער החמור בין הענישה שאני סבור שראויה לגרישה ובין עמדתו של גרישה, נוצרה תרבות של תיווך משפטי\בוררות, ושם בקשתי, למשל להעניש את גרישה בעונש המוות, תידון. הסיכוי שרצוני בעונש המוות לגרישה יתממש תלוי באורחות הקהילה, התקדימים המשפטיים שלה, הנורמות המשפטיות שלה וגורמים אחרים, וכאן אגב קל לראות את הבעיה עם מערכת החוק המדינית: מכיוון שהניזוק אינו חלק ממנה העונשים לא תלויים ברצונו – הרצון היחיד שרלוונטי מהמחנה הניזוק. אבל אני מתחיל לסטות מהנקודה.

הדיון בדרך בה מתפתחות נורמות משפטיות הוא מעניין אבל גדול על הפוסט הזה, אז אין לי כוונה לכתוב כאן על כל מני בעיות פרוצידוריאליות ברעיון שלכל ניזוק יש זכות לדרוש ענישה כרצונו, על פי אילו מניעים הזויים ואפלים שמניעים אותו, אז מקסימום אתם מוזמנים לשאול בתגובות. השלב הבא, והאחרון בפוסט הוא להתייחס לנקודות הטכניות שדה הולשטיין ספק.

*****

אוקיי: גרישה מלא אותי בעופרת, אני מבקש עבורו את עונש המוות, אבל בית המשפט בעצמו אמור להיות הגורם שבולם את דרישתי זו (ושל שאר האזרחים בקהילה שמעוניינים בעונשי מוות מדי פעם) מהסיבות שדה הולשטיין ציין. נעבור עליהן בזריזות.

עונש מוות אמור להיות יותר מרתיע ממאסר עולם,  מכיוון שהוא חמור בהרבה. עם זאת, המציאות מראה אחרת.

נניח לצורך העניין שהממצאים האמפיריים בפוסט הקודם מבססים את הנקודה לעיל. לא אכפת לי. גרישה ניסה לרצוח אותי ואני רוצה עונש מוות כי אני מונע מנקמה. מערכת משפט פרטית אמורה להתחשב בביקוש הקהילתי, לא ביכולת של אותו ביקוש לגרום להרתעה, למשל.

יש לעונש המוות חיסרון אחד ברור למול מאסר העולם (ולמעשה מול כל עונש אחר): הוא בלתי הפיך.

לא אכפת לי. גרישה ניסה לרצוח אותי ואני רוצה עונש מוות כי אני מונע מנקמה. גם כאן המערכת המשפטית תאלץ להכריע על פי נורמות משפטיות, ויש כאן הזדמנות להצביע על נורמה שעשוייה להתפתח ושנאסר עליה להתפתח במערכות המשפט של המדינות. דה הולשטיין צודק בטענתו שעונש המוות סופי יותר ממאסר, כי כאמור ממאסר עולם אפשר לשלוף החוצה אנשים גם כעבור 5 שנים, אם מתגלה שנפלה טעות, בעוד ששליפת אנשים מהעולם הבא זה עסק מורכב יותר, אבל במובן אחר זה דווקא לא נכון: כי 5 השנים שאותו חף מפשע ישב בכלא הן בעצמן סופיות. אין דרך לאיין אותן. נכון, זה פחות חמור לקחת בטעות 5 שנים מחייו של פלוני חף מפשע מאשר לקחת ממנו את חייו, אבל בדיוק לשם כך אפשר לפתח סטנדרטים שונים של חפות מפשע. כך, למשל, במע משפט פרטית יכול להיווצר סטנדרט מחמיר במיוחד שידרש עבור מקרים בהם העונש שאליו חותר הניזוק הוא עונש מוות. כך שאם עבור "סתם" מאסר נדרש להוכיח אשמה מעבר לספק סביר, אז עבור עונש מוות נדרש להוכיח אשמה מעבר לספק מחמיר. או בניסוח יותר ענייני: אם במתן עונשי מאסר ארוכים סטנדרט החפות הוא כזה שעל כל 1000 איש שיושבים בכלא, אחד יושב שם על לא עוול בכפו[4] אז בשביל הוצאה להורג המערכת תייצר סטנדרט שבו על כל 10,000 ירצח חף מפשע אחד. אז נכון, זה עדין סופי יותר בראייה נקודתית, אבל עונש המוות ינתן רק במקרים ברורים כשמש, ובראייה כלל מערכתית, רק פלוני חף מפשע אחד יומת בטעות על עשרה אלמונים שישבו 5 שנים בכלא בטעות. האם בראייה מערכתית 50 שנות חפוּת מפשע בכלא זה פחות גרוע מחיים של חף מפשע שנלקחו? לא בהכרח, ואם כן, אז הסטנדרט לעונש מוות יחמיר עוד יותר.

על המדינה לשאוף להיות טובה יותר מהפושעים אותם היא מענישה.

המדינה לא צריכה להיות צד בעניין, והניזוק לא אמור לשאוף להיות טוב יותר מהנענש.

יש אחרים שיאמרו שהעלות של החזקת אדם בכלא במשך שנים רבות לא שווה את זה, ועדיף לחסוך את העלויות האלו על ידי הוצאות להורג. הבעיה העיקרית בטענה זו היא שהיא מניחה שחייו של אדם מסוים (גם אם הוא רוצח) שווים פחות מכמות כסף כלשהי שהחברה משקיעה בו.

כל עוד אנחנו דנים במסגרת פילוסופית, זהו לא שיקול קהילתי אלא אינדיבידואלי. כניזוק, לא אכפת לי מה שווים חייו של גרישה; אכפת לי רק מהנזק שספגתי ואני רוצה שהעונש יהיה בהתאם. לא אכפת לי שגרישה ואני גרים בצפון גרינלנד וששק אפרסקים טריים זה טובין יקר במיוחד ונדיר מציאות. אני עדין מוכן לשלם עליו רק מה שאני מוכן לשלם עליו; הקהילה (שמתבטאת במחיר השוק) מוזמנת למצוא ששק אפרסקים טריים וטעימים באקלים הצפון גרילנדי שווה את משקלו בפלטינה, אבל אף אחד לא יחלום להאשים אותי שיש לי הערכה אחרת. זה עניין אישי שלי וההערכה היא אישית שלי.

FOOTNOTES
1.  כלומר, אינם מהווים פקטור לכשעצמם. הם יכולים בעקיפין להכלל בחישוב על בסיס השפעתם על עדיפויותי, כמי שקובע מהו הפיצוי.
2.  האמת שאין ממש מערכת משפט פרטית, אבל אתם מבינים את הנקודה.
3.  כאמור, מזה שהניזוק הולך על עונש המוות לא נובע שזה בפועל גם יגיע לכדי זה. יש תהליך משפטי בדרך.
4.  אני לא טוען שאלו המספרים. זה רק להמחשה.

על עונש המוות בישראל

4 באוגוסט, 2013
שני פוסטים (הנוכחי והבא) שיוקדשו לדיון קצר בשאלת עונש המוות. בראשון יציג עידן דה הולשטיין את הקייס כנגד עונש המוות בישראל. בפוסט הבא אבקר את עמדתו.

עונש המוות נידון בישראל פעמים רבות, במיוחד בהקשרים רגשיים כמו רוצחי המונים ומחבלים, ורוצחי ילדים, כתחליף למאסר העולם הנהוג כיום. במאמר קצר זה אנסה לענות על השאלות- האם עונש המוות צודק, האם הוא יעיל, והאם ראוי להחיל אותו בישראל על פשעים ממדרגה ראשונה ופעולות טרור.

מה הוא למעשה תפקידה של מערכת החוק והמשפט במדינה דמוקרטית מתוקנת? ברור מאליו שתפקידה הינו שמירה על זכויות התושבים, ובמיוחד על ביטחונם. אחת הדרכים העיקריות שבהן המערכת עושה זאת היא באמצעות מניעה של פשעים הפוגעים בביטחון התושבים. בתי הכלא ומערכת הענישה משחקים כאן תפקיד חשוב ביותר. הם תורמים לעניין בשלוש דרכים שונות:

1. הרתעה – התפקיד הברור מאליו של העונש הוא ליצור הרתעה והפחדה. על העונש להיות חזק ומפחיד מספיק כדי לגרום לאנשים להתגבר על הפיתוי לעשות את הפשע.

2. הרחקה מהחברה – פושעים (במיוחד רוצחים ממדרגה ראשונה) הם לרוב אנשים מסוכנים, שעלולים לבצע פשעים נוספים. על כן, תפקידה של מערכת החוק היא להרחיקם מהחברה לזמן קצוב כלשהו (או לתמיד) על מנת לשמור על החברה מפניהם. עונשי מאסר ארוכי טווח הם דוגמא מצוינת למימוש מטרה זו.

3. שיקום – חלק מהפושעים (במיוחד הקלים יותר) הם בעלי פוטנציאל שיקומי, ויכולים לחזור לחברה בעזרת המערכת. מי שמצליח לשקם פושע למעשה מחזיר אזרח פרודוקטיבי ושומר חוק למדינה, וזאת במקום שאותו אדם יהיה כלוא, ויגזול משאבים רבים בלי לייצר דבר. עזרה ברכישת מקצוע, לימודים באוניברסיטה הפתוחה ועזרה פסיכולוגית ופסיכיאטרית (שרבים מצרים עליהם בשל בזבזוז המשאבים, לכאורה, המתבטא בהם), הם דוגמאות טובות לדרכים לשיקום אסירים.

עתה, הבה נבחן את עונש המוות ביחס למאסר העולם, שהוא העונש המקובל כיום על פשעים ממדרגה ראשונה ומעשי טרור. נתחיל מהסוף: מבחינת שיקום, שני העונשים לא מבצעים את תפקידם. גם אדם שנידון למאסר עולם וגם אדם שנידון למוות לא יוכלו להשתקם. מבחינת הרחקה מהחברה שני העונשים יעילים מאוד, ובערך באותה מידה (עונש המוות כאן מעט יעיל יותר מכיוון שאין לנענש יכולת בריחה. אבל הדבר זניח בהתחשב באחוז הבורחים האפסי מבתי הכלא הישראליים, במיוחד הביטחוניים. 

עניין ההרתעה הוא הטריקי. לכאורה, עונש מוות אמור להיות יותר מרתיע ממאסר עולם,  מכיוון שהוא חמור בהרבה. עם זאת, המציאות מראה אחרת. הבה, לצורך העניין, נסתכל על שתי מדינות סמוכות בארה"ב: מיזורי ואייואה. במיזורי יש עונש מוות מאז שהוקמה, ואייואה ביטלה את עונש המוות שלה ב-1965. לפי הסטטיסטיקות של מקרי הרצח בארה"ב, בעשר השנים שבין 2001 ל-2011 (לצערי, לא מצאתי נתונים מ-2012) היו במיזורי 70.6 מקרי רצח ל-100,000 איש (7.06 רציחות לשנה למאה אלף איש). באייואה הסמוכה, לעומת זאת, היו  17.2 (1.72 רציחות לשנה) ל-100,000 איש באותו פרק זמן.

בואו ניקח סטטיסטיקה רחבה יותר מארה"ב: ממוצע הרציחות לשנה ל-100,000 איש במדינות שיש בהן עונש מוות בשנים האחרונות הוא 4.85 רציחות, בעוד במדינות שבהן אין עונש מוות הממוצע הזה עומד על 3 רציחות בלבד. גם אם לא נסיק מכך את המסקנה הלכאורה מתבקשת, שעונש המוות מגביר את מספר הרציחות, הרי שאין כאן שום אינדיקציה שהוא מפחית אותן, וזו מטרתו המקורית שלשמה הוא נועד. ניקח גם דוגמא ישראלית: במהלך מבצע עופרת יצוקה ישראל חיסלה בין 491 (נתוני המרכז הפלסטיני לזכויות אדם) ל-709 (נתוני צה"ל)  לוחמים ואנשי טרור חמושים (ופגעה על הדרך בבין 926 ל-295 חפים מפשע ובלתי מוערבים לפי אותם מקורות בהתאמה, אבל זה כבר נושא לדיון אחר). למעשה, אפשר לומר שבעופרת יצוקה ישראל ביצעה כמה מאות הוצאות להורג (רובן מכוונות ומתכוננות על ידי חיל האוויר, ולא במהלך קרבות קרקע) של רוצחים ורוצחים פוטנציאלים. האם אותן הוצאות להורג עצרו את האלימות? בהחלט לא. ירי הרקטות המשיך גם לאחר המבצע, וישראל נאלצה להיכנס למבצע נוסף ארבע שנים לאחר מכן. כמובן שבשני המקרים מדובר בראיות נסיבתיות מאוד שמושפעות מאלף גורמים אחרים, אך אפשר לומר, במיוחד לגבי עונשי המוות ה"מסודרים" בארה"ב, שאי אפשר למצוא קשר ברור בין עונש מוות להפחתה במספר הרציחות.

וזה אפילו הגיוני. הרי לאדם שמספיק מטורף כדי לרצוח חף מפשע בכוונת תחילה (במיוחד אלו העושים זאת מתוך מניע אידיאולוגי, שדווקא עליהם יש חלק גדול בציבור שקורא להטיל עונש מוות) לא יהיה משנה אם העונש שהוא יקבל הוא כזה או אחר. כך שלמעשה אפשר לומר שעונש המוות לא  מרתיע יותר ממאסר העולם, ולכן לא ממלא טוב יותר אף אחד מהקטגוריות שלפיהן אנו שופטים את האפקטיביות של העונש.

בנוסף לכל הדברים האלה, יש לעונש המוות חיסרון אחד ברור למול מאסר העולם (ולמעשה מול כל עונש אחר): הוא בלתי הפיך. אם מתגלה טעות, או שיש סיבה להעניק חנינה, ניתן לפחות לתת לאסיר את שארית חייו כאדם חופשי. אך את עונש המוות לא ניתן לבטל לאחר מעשה. יתרה מכך, מחיר הטעות כשמטילים עונש מוות הוא לא פחות מרצח. בדיוק הדבר שמנסים למנוע.

יש כאלה שיאמרו, שברגע שאדם שלל מאדם אחר את זכותו הבסיסית ביותר, הזכות לחיים, הדבר ה"צודק" לעשות הוא לשלול ממנו את אותה זכות, ולכן יש כאן צידוק להטיל עליו עונש מוות. עם זאת, כפי שקודם לכן כבר הראיתי, עונש המוות אינו יעיל בהרתעה או שיקום, ולכן לא מונע מקרי מוות נוספים. משום שעל המדינה לשאוף להיות טובה יותר מהפושעים אותם היא מענישה; עונש מוות למען אותו פרץ רגשות המתעורר כאשר שומעים על מעשה זוועה, או למען ערך "צדק" סובייקטיבי, הוא לא יותר מנקמה גרידא.

כמו כן, יש אחרים שיאמרו שהעלות של החזקת אדם בכלא במשך שנים רבות לא שווה את זה, ועדיף לחסוך את העלויות האלו על ידי הוצאות להורג. הבעיה העיקרית בטענה זו היא שהיא מניחה שחייו של אדם מסוים (גם אם הוא רוצח) שווים פחות מכמות כסף כלשהי שהחברה משקיעה בו. הדבר סותר את העובדה שהזכות הבסיסית ביותר של האדם היא הזכות על חייו, ובדיוק משום שהפר זכות זו (מכל סיבה שהיא) נכנס אותו אדם לכלא מלכתחילה.

לסיכום, ניתן לומר שעונש המוות אינו מוסרי, אינו אפקטיבי, ולא תורם לרווחת וביטחון המדינה והתושבים בשום צורה שהיא. המקרים היחידים בהם הוא יעיל הם כשיש צורך להרחיק יחידים בצורה מיידית מהחברה ואין אפשרות לתפוס אותם בלי לסכן חיי אדם נוספים (למשל, במלחמה). על כן, במקרים שבהם ניתן למצוא, לתפוס ולכלוא פושעים, אני מתנגד נחרצות לעונש המוות כתחליף למאסר העולם.

–עידן דה הולשטיין

ביקורת על מאמרו של אישתון "אז מה אתם רוצים, שנביא את כל אפריקה לפה?!"

8 ביולי, 2013
פוסט אורח נוסף של הגבירה רודנה

זהו מאמר תגובה לכתבה של אישתון בנושא המסתננים מאפריקה. אני פורשת כאן מספר השגות שיש לי בנוגע לטענותיו וטיעוניו של אישתון, לרבות בעיות סטטטיסטיקה מתודולוגיות, כשלים, והנחות בלתי מבוססות. במאמר זה אינני מתכוונת להביע את עמדתי האישית בסוגייה אלא רק להציג את הפגמים בניתוחו של אישתון את המצב והפיתרונות האפשריים.

אחרי הקדמה ארוכה שבה אישתון מציג את כמות המסתננים בישראל ומספר נתונים עליהם, הוא מבצע סידרת השוואות חסרות כל משמעות בין ישראל לבין מדינות אחרות. כך הוא פותח את סידרת ההשוואות:

בחרתי 23 מדינות שאפשר להשוות לישראל ברצינות, מטעמי מערביות או שכנות ושיש להם טווח פליטים סביר לדיון (מדינה שקלטה 500 אנשים היא לא פקטור להשוואה מבחינתי).

אחרי הציטוט הזה מוצג גרף בו ישראל מושווית למדינות אחרות. לאחר מכן מציג אישתון את התוצאות אליהן הגיע באמצעות מספר פעולות חשבוניות, ואז כותב על השוואה זו:

אם סתם תעשו ממוצע בין 23 המדינות, תראו שישראל צריכה לקבל אליה עוד 70~ אלף פליטים.

ממוצע פליטים ביחס לממוצע האוכלוסיות של מדינות המקלט, יקבע כי אנו צריכים לגרש כ-30 אלף פליטים.

ממוצע כלכלי (לפי תמ"ג לנפש), יקבע שאנחנו צריכים להכפיל את מספר הפליטים בארץ.

ממוצע צפיפות אוכלוסין יקבע שאנחנו בערך במספר הנכון.

החישוב פה, בין אם הוא נכון או שגוי מבחינה מתמטית, הוא פשוט חסר משמעות משתי סיבות. הראשונה היא שמעצם זה שיכולנו לבצע פעולות חשבוניות ולקבל ממוצעים ביחס לנתונים דמוגרפיים וכלכליים שונים, לא אומר שלתוצאה המספרית שקיבלנו יש משמעות כלשהי (ראו גם: "אנחנו והחברה"). לא ניתן להסיק מכך מהי כמות הפליטים ש"נכון", "כדאי" או "מסוכן" לקבל. אישתון מדגים זאת היטב באמצעות חישובים שאפשר לקבל בהם תוצאות מספריות שונות לחלוטין, שחלקן עומדות בסתירה ממשית זו לזו.

הסיבה השניה והחשובה יותר היא שנעשתה פה ברירת דובדבנים; בז'רגון המדעי, כשחוקר בוחר בנתונים מסויימים ומשמיט נתונים אחרים שעשויים לסתור או להחליש את טענתו או שמסיבה כלשהי לא נוח לו להתייחס אליהם, והוא טוען שהנתונים המושמטים אינם "פקטור להשוואה" או "טווח סביר לדיון" מבלי לספק שום נימוק הגיוני לכך, נקרא הדבר "ברירת דובדבנים" (באנגלית: Cherry picking) על שום ברירת הדובדבנים הנאים ביותר בקטיף. במקרה של התחקיר של אישתון מדובר בברירת דובדבנים מובהקת והוא לא מנסה להסתיר את זה, הוא פשוט מנסח זאת בצורה שתנעם לקורא. בנתונים הללו אישתון ישתמש כדי לעשות ספקולציות שונות ולאחר-מכן יגזור מהן מסקנות אופרטיביות על המציאות.

למה מדינה שקלטה 500 אנשים היא "לא פקטור להשוואה"? כיצד אישתון קבע מהו "טווח סביר לדיון"? למה לבחור רק את המדינות הספציפיות שהוא בחר ולא אחרות שגם הן "מערביות או שכנות"? למה לא לקחת מדגם שכולל מגוון רחב יותר מבחינת כמות הפליטים? מדוע נדגמו מדינות מסויימות באיחוד האירופי בעוד שאוסטרליה וארה"ב נדגמו כמדינה אחת כל אחת למרות שבתוכן יש מדינות נפרדות (סטייטס)? מדוע לא הוכנסו למדגם מדינות אסייאתיות שקלטו שליש מהפליטים בעולם לפי הדו"ח של האו"ם שעליו מתבססת הכתבה שעליה אישתון מתבסס? מדוע לא נדגמו מדינות אפריקניות או ערביות או איסלאמיות שקלטו פליטים (למשל איראן, ע"פ דו"ח האו"ם, קלטה כמעט 900 אלף פליטים)? אני לא יודעת.

אנסה אם כן גישה הפוכה ואבדוק כמה המדינות הקולטות היו קולטות אם הן היו באותן תנאים כמו בישראל? זה כמובן ספקולטיבי לחלוטין והמציאות לא כפופה בצורה שכזאת לנתונים הללו (לדוגמא – לא בהכרח שאם מדינה היתה קטנה יותר היא היתה מקבלת פחות פליטים). אני לא מתיימר להצביע על קשר ישיר בין משחק בנתונים לחיזוי תוצאה בפועל. אבל הרבה אנשים בכל זאת מעלים טענות שכאלה למגבלה ישראלית עקב נתוניה ועל כן אני מעוניין "להעניק" את אותן מוגבלויות, גם למדינות אחרות ולהשוות.

אישתון מודיע לקורא שהוא הולך להציג בפניו גרפים ספקולטיביים שאין בהם "חיזוי תוצאה בפועל" אלא מדובר ב"משחק בנתונים" בלבד, ואז מסכם את הגרפים באופן הבא:

אם כן מסתמן כי טענות הקוראים לגירוש, בנוגע ליכולות של ישראל אינן רלוונטיות בפועל.

לטענת אישתון, הטענות בעד גירוש המסתננים אינן תואמות את המציאות אך במקום להסביר מדוע אינן תואמות את המציאות ולעבור הלאה, הוא בוחר להציג לקוראיו מיני גרפים שהוא עצמו מעיד עליהם שהם ספקולטיביים בלבד, אלא שמהספקולציות שלדבריו לא ניתן להפיק חיזוי על המציאות בפועל, הוא דווקא גוזר מסקנות על המציאות בפועל, מפיק מהן חיזוי וקובע אותן כעובדות. וכך הוא כותב:

ההשלכות הכלכליות והדמוגרפיות על מדינת ישראל הן שוליות ביותר וגם מדינות אחרות, בהתאמת הנתונים לאלו של ישראל, מצליחות לעשות יותר מאיתנו.

לו היינו מכניסים מדינות נוספות, אלה שלדברי אישתון הן "לא פקטור להשוואה" ולא בעלות "טווח סביר לדיון", אולי היינו מקבלים תוצאות אחרות לחלוטין תחת אותן פעולות חשבוניות, אך המסקנה שאישתון הגיע אליה, וגם אם היה מגיע למסקנה הפוכה, ממילא אינה נובעת מהנתונים הללו. אין קשר בין ההשלכות הכלכליות והדמוגרפיות של קליטת הגירה של מסתננים לבין הנתונים המספריים המוצגים; הנתונים הללו הם בסך-הכל פערים בכמות הפליטים בין מדינות שונות, פערים חשבונאיים חסרי משמעות מכל בחינה אחרת, הם לא מתארים לנו שום השלכות. לא ניתן להסיק מהם דבר בעד או נגד גירוש המסתננים.

מצד שני, גם טענות אלו אשר חושבים שישראל לא עושה כלום הן שגויות. זה נכון שהטיפול בפליטים בתוך המדינה הוא עלוב (מיד נגיע לכך), אבל מבחינת כמות הפליטים, ישראל בסך הכל עושה את חלקה מבחינת הסטנדרטים המערביים. האם הסטנדרטים האלה לגיטימיים? זו כבר שאלה מוסרית שכל אדם צריך לשאול את עצמו.

מוצגת לנו דיכוטומיה כוזבת: אלו אשר חושבים שישראל לא עושה כלום הם לא "מצד שני", שכן אין "צד ראשון". מימין ומשמאל יש קונצנזוס על כך שמדינת ישראל אינה עושה מספיק בעניין המסתננים. חוסר ההסכמה הוא על מה וכמה המדינה צריכה לעשות ולא על עצם זה שהמדינה עושה דבר מה, גרוע ככל שיהיה.

גם אם כרגע ההשלכות הכלכליות והדמוגרפיות הן "שוליות ביותר" כפי שאישתון טוען ללא נימוק או סימוכין, זה לא אומר שהן תישארנה כאלה לאחר שמדינת ישראל תחל "לעשות משהו" (כאילו בניגוד ל"כלום" שהיא עשתה עד כה). טיפול מעמיק מצריך השקעה כספית גבוהה – אם זה עבור בניית כלא, עיר ארעית או כל פיתרון אחר.

כעת משאישתון הצביע על פערים מתמטיים, קבע שהם בעלי השלכות "שוליות" מבלי לנמק זאת והסיק מכך שהבעיה שתומכי הגירוש מצביעים עליה כביכול אינה קיימת, הוא עובר לתאר את הפיתרון לבעיה שאינה קיימת:

הדבר הנכון היה להקים עיר ארעית זולה בדרום הארץ (היא היתה יותר זולה מהכלא המיותר שבחרו לבנות) וממנה לאפשר לפליטים לצאת לעבודה בחקלאות וכדומה, כאשר הם חוזרים לביתם בכל ערב.

אין אינדיקציה לכך ש"הדבר הנכון" (מאיזו בחינה?) הוא דווקא בניית עיר ארעית. כל ניסיון מצד המדינה לעלות את רמת חייהם של הפליטים שהסתננו לישראל, על חשבון האזרח משלם המיסים, עשוי לעודד הגירה של עוד מסתננים לישראל. אישתון לא מצדיק את "הדבר הנכון", ודאי לא לאור העובדה שלמסתננים כבר היום יש פיתרונות דיור – בדרום ת"א יש שוק של דירות כולל דירות מחולקות וחללים מוסבים באופן בלתי חוקי שהמסתננים שוכרים ולא רק גרים בהם אלא גם מפעילים בהם בתי עסק מסוגים שונים. אלה אמנם פיתרונות ברמה ירודה יחסית לסטנדרט שהישראלי הממוצע מורגל בו, אך אלה עדין פיתרונות והם כנראה יותר טובים מפיתרונות דיור אחרים בישראל מבחינת יחס עלות-תועלת ובטח שעדיפים ברמתם מאשר הפתרונות המוצעים במצרים או במדינות מוצאם, אחרת לא היו נשארים לגור באיזורים שבהם יש דיור מסוג זה ולא היו מתחרים עליו. אף אחד לא יכול להבטיח שעיר ארעית בחסות ממשלתית תהיה באיכות טובה יותר, אבל מה שבטוח – היא תעלה הון תועפות והחשבון יוגש למשלם המיסים.

להלן הצעת פיתרון זול ויעיל בהרבה מאשר בניית עיר ארעית: המדינה תוותר על חלק נכבד מהבירוקרטיה שלה ותאפשר לבעלי נכסי נדל"ן לבצע חלוקת דירות, הסבות חללים והרחבות מבנים באופן חופשי וחוקי כדי לענות על הדרישה לדיור. זה יועיל לא רק למסתננים שחלקם חיים בצפיפות גבוהה ואחרים נאלצים להישאר ברחוב, אלא גם לאזרחי ישראל המשוועים לדיור זול יותר. זה גם עשוי להוביל מהלך של ג'נטריפיקציה בדרום ת"א.

גם כליאה והטרדה היא סוג של פיתרון, הגם שזה פיתרון גס, בלתי הומאני ובזבזני מאוד; כשהמדינה מקשה על תושבים באמצעים שונים, הם נוטים להעדיף לעזוב למקום שמציע להם תנאים טובים יותר, בבחינת "נותנים לך- תיקח, מרביצים לך- תברח". רואים את זה בדפוסי ההגירה בעולם: כשאלה אפריקאים שמגיעים לישראל הם "מסתננים", כשאלה פיליפיניות ותאילנדים הם "עובדים זרים", וכשאלה ישראלים בחו"ל זה "בריחת מוחות".

כ-250 אלף עובדים זרים שיש להם מדינה לחזור אליה חיים בישראל; אפשר היה לוותר על 15-20% מהם לטובת אנשים שאין להם כרגע לאן ללכת.

אלא מאי- כלכלה אינה משחק סכום אפס; עובדים הם גם צרכנים, ובראייה מאקרו-כלכלית יש מקום גם לעובדים הזרים וגם למסתננים, אם רק המדינה תאפשר למגזר הפרטי לענות על הביקוש לדיור ולצרכים אחרים.

בהמשך אישתון עוסק בהבחנה בין "פליט" לבין "דמוי-פליט". הוא מסביר באריכות כיצד המדינה מתעללת בפליטים, מבלי לתת הסבר מה בעצם יהיה ההבדל המעשי אם המדינה תשנה את מעמדם, אם כבר היום המדינה אינה פועלת ע"פ חוק או מעוותת אותו ועושה פחות או יותר מה שהיא רוצה.

כאן, אחרי הרבה מאוד מלל, אני סופסוף מגיעה לדובדבן שבקצפת. כותב אישתון:

בריאות ורווחה – כמעט כל הפליטים חסרי ביטוח או כיסוי רפואי. הם מקבלים טיפולי חרום בלבד בבתי החולים, בעלות אסטרונומית (לדוגמה לידה תעלה להם 9,000 שקלים כאשר אין שום סיבוכים). היות והחוק (והמוסר) מחייב את בתי החולים לטפל במקרי חרום, אך לרוב אין לאנשים הללו יכולת תשלום, המחיר מועבר למשלם המיסים (במקום שהפליטים יקחו חלק גם הם וישלמו ביטוח לאומי דרך המעסיק). הממשלה אומרת לנו שהפליטים עולים כסף למערכת הבריאות הציבורית וזה כמובן נכון, אלא שזו הממשלה שמתעקשת שלא לאפשר להם להפריש כסף לטובת הקופה הציבורית. הפליטים שיכולים להרשות זאת לעצמם, רוכשים ביטוחים פרטיים בערך באותו הסכום שהם לוקחים ממערכת הבריאות. מחקר של הכנסת מצא כבר ב-2009, שאם יאפשרו לזרים לשלם ישירות למדינה במקום לביטוחים הפרטיים (את הטיפול הם בכל מקרה מקבלים באותה המערכת לרוב), המדינה תרוויח עשרות מיליוני שקלים בשנה.

גירעון הוא מצב שבו הכנסות המדינה ממיסים אינן מכסות את הוצאותיה. המדינה מממנת את הפער באמצעות הלוואות ואינפלציה על חשבון עתיד אזרחיה ואזרחי העתיד בריבית דריבית[1]. שימו לב למשפט המפתח: "המדינה תרוויח מליוני שקלים בשנה" – התושבים אל מול המדינה שקולים לעדר של ראשי בקר אל מול החקלאי שחולב ושוחט כדי להיטיב עם עצמו ועם מקורביו. כדאי לזכור את הדימוי הזה, עוד נגיע אליו בהמשך.

אם המדינה תתחיל לגבות מהמסתננים דברים כמו ביטוח לאומי כמו מאזרחים, תוספת ההכנסה תהיה קטנה לעומת ההוצאה שתגדל משום שהם יתחילו גם לקבל שירותים באופן חופשי כמו אזרחים. זה מה שגורם לגירעון ומה שקורה כשנותנים לאנשים דברים "חינם", על חשבונו של איזה "אחר" ואנשים לא רואים ולא מרגישים קשר ישיר בין מה שיוצא להם מהכיס לבין מה שהם צורכים, בין אם הם אזרחים או נתינים זרים.

משפט חשוב באותה פיסקה הוא "הפליטים שיכולים להרשות זאת לעצמם, רוכשים ביטוחים פרטיים בערך באותו הסכום שהם לוקחים ממערכת הבריאות". אם פליטים יכולים להרשות לעצמם לרכוש ביטוחים פרטיים בעלויות המנופחות של הטיפולים הרפואיים שלהם במערכת הציבורית, אז על אחת כמה וכמה שאזרחי המדינה יכולים, וזה אכן כך בפועל- אזרחי המדינה אינם סומכים על מערכת הבריאות הציבורית ורבים מבטחים את עצמם באופן פרטי. אם אזרחי המדינה אינם סומכים על המערכת הציבורית ואם העלויות של השירותים הפרטיים דומות לעלויות של המערכת הציבורית אך ללא יצירת גירעון, ז"א שגם לאזרחי המדינה עדיף שמערכת הבריאות תופרט; כך גם אזרחי ישראל יוכלו להשקיע ברפואה פרטית איכותית את הכסף שהם משלמים היום למדינה בכפיה. אם כך, לשם מה אישתון מציע שהמדינה תציע או תכפה את אותה עיסקה גרועה גם למסתננים?…

כדי לתקף את עמדתו, הוא בוחר לציין מחקר אמריקאי, וכך הוא כותב על מחקר זה:

בארה"ב חקרו [...] וגילו שבכל שנה הזרים בארה"ב הכניסו למערכת הבריאות [...] יותר ממה שהם הוציאו.

לצערי אין לי גישה למחקר אלא רק לאבסטרקט, ויתכן שאישתון סומך על זה שהקוראים לא יטרחו לבדוק אותו. רק על סמך מה שכתוב באבסטרקט כבר ברור שהמחקר הזה כנראה לא תומך במה שאישתון מנסה לטעון:

Many immigrants in the United States are working-age taxpayers; few are elderly beneficiaries of Medicare. This demographic profile suggests that immigrants may be disproportionately subsidizing the Medicare Trust Fund, which supports payments to hospitals and institutions under Medicare Part A. [...] In 2009 immigrants made 14.7 percent of Trust Fund contributions but accounted for only 7.9 percent of its expenditures—a net surplus of $13.8 billion. In contrast, US-born people generated a $30.9 billion deficit. Immigrants generated surpluses of $11.1–$17.2 billion per year between 2002 and 2009, resulting in a cumulative surplus of $115.2 billion. Most of the surplus from immigrants was contributed by noncitizens and was a result of the high proportion of working-age taxpayers in this group.

קודם כל צריך להבין מה זה Medicare Part A שבו המחקר עוסק; מדיקייר Part A הוא כיסוי רפואי "חינם" למי ששילמו את המס הנדרש עבורו כל עוד עבדו והם בני 65 ומעלה או בני 65 ומטה אבל נכים ו/או חולים סופניים, ומדובר באישפוזים ממושכים של עד שלושה חודשים, בשירותים סיעודיים, הוספיס וכיוצא באלה (ראו באתר של מדיקייר כאן וכאן, באתר של ביטוח לאומי בארה"ב, ובויקיפדיה). למדיקייר יש מסלולים נוספים להרחבת הכיסוי הרפואי אך בכולם קריטריוני הזכאות למימוש דומים.

למה חשוב להבין את זה?

המהגרים בארה"ב הכניסו למדיקייר יותר ממה שהוציאו כי המהגרים מגיעים כשהם בגילאי הביניים ויחסית בריאים, כשירים לעבודה (הם הרי באים לעבוד ולהרוויח כסף), ולכן כמעט לא מנצלים את הביטוח הרפואי שמיועד לגיל השלישי, לנכים ולחולים סופניים. כל עוד הם יחסית צעירים ובריאים הם מכניסים יותר ממה שהם מוציאים, כי הם עדין לא חולים במחלות כרוניות שמאפיינות אנשים בגילאים ובמצבים רפואיים שזכאים להטבות של מדיקייר, ולו היו מבוגרים או חולים שעונים על קריטריוני הזכאות אז הם לא היו מסתננים לארה"ב באופן בלתי חוקי כדי לעבוד, כי אז הם ממילא לא היו זכאים כמי שאינם אזרחים ולא היו מסוגלים לעבוד למחייתם. במשך שנות עבודה רבות הם מכניסים למדיקייר יותר ממה שהם מוציאים משם, פשוט שהם לא זכאים להוציא.

לעומתם, מבין אזרחי ארה"ב קיבלו כיסוי אזרחים נכים, חולים סופניים ובני 65 ומעלה שהיו כאלה בעת שהחוק נכנס לתוקפו ומבלי ששילמו מיסוי במשך שנים כדי לצבור את הכיסוי הזה, כלומר מדיקייר החל את דרכו כשהוא גירעוני. אליהם מצטרפים נכים, חולים סופניים ובני 65 ומעלה שתוחלת חייהם גבוהה יותר במסגרת מגמת העליה העקבית בתוחלת החיים בעולם המערבי בכלל ובארה"ב בפרט ויהיו להם הרבה יותר שנים לחיות על חשבון מדיקייר.

נוסף על כל זה, המהגרים בארה"ב מולידים ילדים שמקבלים אזרחות מעצם זה שהם נולדו בשטח ארה"ב ואילו הוריהם אינם זכאים לאזרחות בעקבות אזרחות ילדיהם וחלקם נאלצים לעזוב את ארה"ב (הילדים מתוקף אזרחותם יכולים להישאר עם קרובי משפחה אזרחי ארה"ב או אפוטרופוס אחר בעל אזרחות או לעזוב עם הוריהם ולחזור מאוחר יותר באופן עצמאי). זה אומר שחלק מההורים שעבדו ושילמו מדיקייר יעזבו מוקדם ממועד הזכאות שלהם, חלקם יתאזרחו ואח"כ כשיגיעו לניצול של המדיקייר הם כבר ייספרו כאזרחים שגורמים לגירעון במקום כמהגרים שתורמים לקופה, וילדיהם, שהם אזרחים אמריקנים, לימים בעצמם יהפכו לנכים ו/או חולים סופניים ו/או בני 65 ומעלה וייספרו בתור אזרחים שגורמים לגירעון בקופת מדיקייר. לעומת כל אלה, חלקם של המהגרים שיגיעו לזכאות מבלי להתאזרח הוא יחסית קטן. כל התנאים הנ"ל ביחד מייצרים הטיה של הסטטיסטיקה לטובת המהגרים אבל לא לא מצליחים להסתיר אפילו בקצת את הבור הגירעוני האדיר של קופת מדיקייר, שמאיים למוטט את הרפואה הציבורית בארה"ב  (ראו דו"ח של חבר הנאמנים של מדיקייר).

כל הסיפור הזה אינו בר השוואה למערכת הבריאות הציבורית בישראל שהמבנה שלה שונה, וגם לא למצבם של המסתננים בישראל: רובם אריתראים שברחו משירות צבאי כפוי ארוך מאוד בתת-תנאים מזעזעים ואחרים נמלטומזוועות אחרות, הם מגיעים ממקומות שבהם נפוצות מחלות מדבקות שחלקן פחות או יותר חוסלו בישראל (למשל שחפת וחצבת, מלריה) ואיידס בשיעור גבוה (ראו גם בויקיפדיה) והעדיפו לא לעצור במצרים כי בישראל בין היתר קל יותר לקבל בדיקות וטיפולי חירום בחינם מטעמים הומניטריים. אין מה להשוות אותם עם האוכלוסיה הנסקרת במחקר האמריקאי ואין סיבה להניח שאותם אפריקאים שמסתננים לישראל יכניסו לקופת המדינה יותר כסף ממה שהם יעלו למשלם המיסים הישראלי, לא לטווח קצר ולא לטווח ארוך.

יתרה מכך, גם אם הם משתתפים במימון הרפואה הציבורית בחלק גבוה יותר מחלקם באוכלוסיה, הרי ברור שזה לא מספיק כדי להביא את הקופה הציבורית לידי איזון תקציבי ושהיא נשארת גירעונית מאוד, לא רק בארה"ב אלא גם בישראל (הגירעונות השנתיים והאקטואריים של ביטוח לאומי ומערכת הבריאות- גם מבלי לקלוט את המסתננים שבריאותם ירודה בהשוואה לזו של הישראלים) ובכל מקום אחר שבו מדינה מספקת ומרחיבה שירותים שונים מהקופה הציבורית במקום לתת לסקטור הפרטי לעשות זאת (למשל מדינות ה-PIGS). מכאן שתוספת מהגרים למערכת הרפואה הציבורית לא תשפר את המצב ואולי אף תחמיר אותו.

המשפט האחרון באבסטרקט:

Policies that restrict immigration may deplete Medicare’s financial resources.

כאן צריך להבין עיקרון חשוב – מהגרים, מעצם היותם בני אדם חיים, הם לא רק מהגרי עבודה שמספקים מוצרים ושירותים אלא הם גם צרכנים. מבלי לצרוך היו מתים או עוברים לצרוך במקור אחר. באינטראקציות כלכליות כל צד בעיסקה מוותר על משהו שהוא מעריך פחות ומקבל בתמורה משהו שהוא מעריך יותר. תרומתם הכלכלית של מהגרים לאוכלוסיה המארחת היא לא בתשלום מיסים אלא בכך שהם מקיימים אינטראקציות כלכליות עם אחרים. לעומת זאת, השורה התחתונה באבסטרקט הזה, מבחינת החוקרים, היא לא שמהגרים טובים למשק או לאזרחי המדינה אלא שמהגרים טובים למערכת הממשלתית. הם צעירים ובריאים שהמערכת יכולה לנצל. זוכרים שדיברתי קודם על ראשי בקר לשימושו של החקלאי? אז זה זה.

כדי לתקף את עמדתו, מתבסס אישתון גם על מחקר של מרכז המחקר והמידע של הכנסת. מחקר זה עוסק בעובדים זרים; אלה שמגיעים לישראל עם דרכונים ואשרות עבודה למעסיקים שמחכים להם, על פי חוק יש להם זכויות סוציאליות, ויש להם מדינות לחזור אליהן. המחקר אינו עוסק כלל במסתננים; אלה מגיעים לרוב חסרי כל, ללא אשרות שהיה וללא אשרות עבודה, ללא אסמכתאות לאימות זהותם ומעמדם, ללא מעסיק שמחכה להם, וללא מדינות לחזור אליהן (הפקידות הישראלית לא יודעת לאן לגרש אותם או שמדינות המוצא לא מוכנות לקבל אותם בחזרה, וחלקם בכלל פליטים שלא ניתן להחזיר מטעמים הומינטריים[[2]).

המחקר הזה לא תומך בטענות של אישתון, לא מפני שהוא לכאורה סותר או מחליש את טענותיו, אלא מפני שהוא עוסק בקבוצה דמוגרפית מאוד שונה ולא נערכת בשום שלב כל השוואה מסודרת ומנומקת בין קבוצה זו לבין המסתננים, לא במחקר ולא בכתבה של אישתון.

עכשיו כשהנושא הזה כבר לא עומד בדרכינו, אני חוזרת פיסקה אחת אחורה בכתבה של אישתון:

כספים – המדינה קבעה כי אסור למסתנן לשלוח כספים מחוץ למדינה [...] וגם כאשר הם עוזבים את המדינה, הם לא יכולים לקחת יותר ממחצית משכר המינימום כפול שנות שהותם בישראל. לא מדובר בכסף גנוב [...], אלא שכר ששולם להם ביושר על עבודה חוקית [...]. אם יש כאן גניבה, הרי שעל ראש המדינה בוער הכובע.

עולה פה תהייה מוסרית ולוגית: אזרחי המדינה מרוויחים את כספם ביושר, על עבודה חוקית. אם לאזרחים אסור לשמור את כל כספם לעצמם ולעשות דבר בכספם מלבד מה שהמדינה מתירה להם, אז למה שהמדינה תרשה את זה לזרים? ומאילו כספים אישתון חושב שהמדינה תממן את מערך בדיקת הבקשות ואת הדיור הציבורי שהוא מציע לבנות למסתננים? האם הכסף הזה לא נגנב מהאזרחים באותה מידה שהוא טוען שנגנב מהמסתננים? כאן אנחנו כבר מגיעים לאיזור הדימדומים… כותב אישתון על מיסוי:

מיסוי – במצב "דמוי-פליטות" המדינה לא מעניקה אף נקודת מס, כפי שנהוג עם ישראלים [...], מה שהופך את האריתראים והסודנים העובדים, למשלמי המיסים הגבוהים בישראל (באותה מדרגת מס כמובן). הכנסות המדינה מהמיסים הללו, מוערכים בכ-100 מיליון שקל בשנה.

אין ביסוס לטענה שהאריתראים והסודנים העובדים הם "משלמי המיסים הגבוהים בישראל", גם לא "באותה מדרגת מס". הם עובדים בניגוד לחוק ולכן עובדים בשחור, סביר להניח שרובם ככולם עובדים מתחת לרף המס, ומנהלים כלכלה שחורה ענפה; כמה מהם פתחו תיק ברשויות המס? כמה מהם משלמים מס הכנסה? האם הם גובים מע"מ במסגרת הסחר הפנימי? גם להכנסה של "כ-100 מיליון שקל בשנה" אין סימוכין ואישתון אינו מציג מנגד כמה כסף המדינה מוציאה על טיפולים רפואיים ושירותים אחרים שהיא נותנת להם, כמו למשל הפעלת המרפאה שאותה הוא הזכיר בכתבה. מכיוון שכך, לא ידועה הכנסת המדינה מהמסתננים ולא ידוע אם היא מתקזזת עם הוצאה זהה או גבוהה יותר בטיפול בהם.

לסיכום, אישתון פסל טענות בעד גירוש המסתננים והציע פיתרונות מקומיים, אך לא נימק את טענותיו ולא מדוע עלינו לפסול את הטענות שמנגד, לא הציג היתכנות של הפיתרונות שלו, ובתחקיר שעומד בבסיס הכתבה עומדות בעיות מתודולוגיות מהותיות של ברירת דובדבנים והסקת מסקנות שלא נובעות מהנתונים תוך שימוש בהסחות דעת.

את עמדתי בנושא אפרסם בשלב מאוחר יותר, לאחר שאעדכן מאמר שפירסמתי בעבר בנושא זה.

תודה ענקית לאיש התרנגולת האיום על העריכה, ההערות הבונות וים הסבלנות, ותודה לטל2, שושו כהן, אדם רוסו, בוריס נומאד ועמרי שפירא על ההערות הבונות.

FOOTNOTES
1.  למה המדינה נכנסת למצב הזה במקום לצמצם הוצאות? למדינה כאוסף של ישויות משפטיות שמורכבות מפקידים שמשכורתם ועצם משרתם אינן תלויות ברצונו של מי מחברי ה"ציבור", אין שום אינטרס להפחית את ההוצאות אל מול ההכנסות – שכן המדינה, בניגוד לגוף פרטי, מנפיקה את הכסף של עצמה ואינה פושטת רגל אלא אם החליטה לעשות כן ואין שום גוף שיכפה על המדינה להחזיר חובות. גם אם כן, ממילא מי שמשלם את החובות הם לא הפקידים שהביאו את לפשיטת רגל אלא משלמי המיסים שמלכתחילה נכפה עליהם אותו הסדר כלכלי של מיסוי תמורת שירותים. לעובדים בישות המשפטית והצבאית הקרויה "מדינה" אין שום אינטרס להתייעל, שכן הכסף ממילא ימשיך לזרום במסגרת ההסדר החוקי הכפוי, והנטיה של בני אדם להתרבות ולעבוד בעת הצורך כדי לדאוג למחייתם, מבטיחה שתמיד יהיה את מי לחלוב. ככה זה כשאין מי שישמור על השומר. הרחבתי על כך בסידרת הפוסטים שלי "קפיטליזם אינה מילה גסה".
2.  ראוי להוסיף שהגבולות המדיניים המוכרים כיום במפות גאו-פוליטיות של אפריקה הם לפחות בחלקם תוצר של קולוניאליזם אירופי ואינם תואמים גבולות שבטיים "טבעיים", ובמקרים רבים הגבולות האלה הם על המפה בלבד ואין להם משמעות אמיתית בשטח; המסתננים בד"כ מגיעים מאיזורים שבהם מתקיימות מלחמות שבטים וכנופיות בתוך ומחוץ לגבולות המדיניים ולכן גם כשמחזירים מסתנן אפריקאי למדינת המוצא "הרשמית" שלו, הוא לא בהכרח חוזר "למקום שלו". הדבר דומה במקצת  לניסיון להחזיר מסתנן שיוגוסלביה היא מדינת המוצא שלו.