דיון אנליטי קצר בשאלת המרחב הציבורי

26 ביולי, 2014

חבר בתנועה הליברלית החדשה הביע יחס אוהד כלפי החקיקה נגד ההפגנות הפרו-פלסטיניות בצרפת והדבר התפתח לדיון תוך ליברטריאני על המהות של מהלך כזה. אני אתאר בקצרה למה אני לא מוצא בעייתיות מנקודת מבט ליברטריאנית בחקיקה כזו וארחיב לגבי עמדתי באמצעות מענה להסתיגויות והתנגדויות של מספר ליברטריאנים מהדיון שהתפתח.

הדבר הראשון שצריך לומר הוא שלא מדובר בסוגייה נורמלית כי היא כרוכה בהתיישרות עם מצב אנטי-ליברטריאני בעליל ויותר מאשר דיון ברצוי תיאורטי הדיון הוא במצוי והאופן שרצוי להסתגל אליו;  פחות לאן שטים ויותר מאיזה כיוון עוקפים את הסלע משסע הגחונות הזה. המרחב הציבורי הוא חתיכת קונספט ארור אבל זו לא הנקודה. בהנתן קיומו של מרחב ציבורי נשאלת השאלה איך נכון לנהוג במסגרתו באופן שכרוך במינימום פגיעה בחירויות השליליות של האנשים שמתנהלים בו. או בניסוח פשוט יותר, איך למקסם ליברטריאניזם בתנאי מרחב ציבורי.

התשובה מתחלקת לשני ליברטריאניזמים (סליחה): תוצאתני ודאונטולוגי. אני לא בטוח לגבי התוצאתני ולא הולך לעסוק בו יותר מדי. אני לא טוען שהפתרון שלי לדאונטולוגי איכשהו מכפה על זה; אני סוג של מכריז כניעה בנוסח "לא יודע".

אז בהקשר דאונטולוגי התשובה לשאלת מה רשאי אדם לעשות במרחבו הפרטי היא ישירה ואלגנטית: עקרונית הכל ("עקרונית" כי בעולם יש מורכבויות אד-הוק). ניסוח קולע למצב הזה הוא שכל אדם הוא דיקטטור במרחבו הפרטי. עבורי לא צריך לשנות הרבה מבחינה עקרונית כשעוברים למרחב הציבורי, כלומר אני מחזיק שהציבור הוא הדיקטטור במרחב הציבורי. המהלך האחרון (להלן "מהלך הייבוא") לא עובר חלק אצל לא מעט ליברטריאנים, גם בגלל ההשלכות התוצאתניות שלו וגם בגלל שהם מסרבים לייבוא הפשוט מסיטואציה פרטית לציבורית.

נעזוב כאמור בצד את התוצאתנות; אני מסכים שההדיקטטוריות במרחב ציבורי מעוררת הרבה יותר קשיים וגירודי ראש מבפרטי. דיקטטור במרחבו הפרטי לא פוגע בחירויות שליליות (כלומר בעקרון אי התוקפנות) של אף אחד וזה לא נכון במרחב הציבורי. כמובן שזה לא אלגנטי וליברטריאניזם-פרנדלי באותה מידה. זו הסיבה שליברטריאנים מתנגדים למרחב הזה מלכתחילה. אבל הפגיעה הזו בחירויות השליליות של מי שאינו מיושר עם הציבור לא מתרחשת מתוקף מהלך הייבוא אלא מתוקף אופי המרחב בו דנים. כל פתרון שהוא יכלול פגיעה כזו; זה טבע הפלטפורמה. משנוכחים בכך, אני מוצא, אין מה לנסות לבטל את הפגיעה אלא למזער אותה. כלומר השאלה הופכת ל"איזו פוליטיקה הכי יעילה למזעור הפגיעה בחירויות השליליות במרחב הציבורי?".

לראייתי יש כאן שתי אפשרויות: או ללכת על פי נורמות הרוב (AKA הציבור, למשל באמצעות משאלי עם) או ללכת על פי קוד אתי אחר (נאור, לא נאור, וואטאבר). מה שצריך להבין זה שכל בחירה שאינה נורמטיבית בהכרח כרוכה בהפעלת כפייה כנגד יותר אנשים. כלומר מי שמעוניין למזער פגיעה בחירויות שליליות (כל ליברטריאן מצוי) ומתנגד לרעיון של כפיית הרוב במרחב הציבורי מוכרח להחזיק בטענה ש-(1) בפגיעה בחירויות שליליות של מספר רב יותר של אנשים במרחב הציבורי יש אפקט כולל חלש יותר מאשר בפגיעה מסוג אחר בחירויות שליליות של מספר קטן יותר של אנשים. ובעוד שאין מניעה עקרונית ש(1) תהיה טענה נכונה, למשל במקרה בו רצח של חף מפשע אחד מכיל יותר פגיעה בחירויות שליליות מאשר בכיוס של שני אנשים (בכימות תיאורטי מנופנף ידיים), ברירת המחדל מוכרחה להיות ש(1) לא נכונה עד שלא הוכחה ע"י מי שמחזיק בה. אז יוצא שתומכי (1) צריכים לעשות עבודה פרטנית יותר ממי שלא תומך בה, וזה רק הגיוני בהתחשב בכך שהם "מוכנים" לשאת פגיעה במספר רב יותר של אנשים באופן משמעותי. כדי להוכיח את (1) הם יאלצו לנפנף ידיים (עם זה אין  בעיה; זה טיבו של הנושא) והם יאלצו לעבור לתוצאתנות. כלומר בכל מקרה קייס דאונטולוגי אין להם למיטב אנליטיותי.

אמנם אפשר לטעון שזה לא המקרה כי לפחות עד כמה שזה נוגע להתרת הפגנות אף חירות שלילית לא נפגעת, לא של הרוב ולא של המיעוט, ואילו במניעת הפגנות נפגעות חירויות שליליות של המיעוט, אבל זו עמדה פרדוקסלית שמנסה להחזיק בחבל משני קצותיו, כי אם חירויות שליליות של מיעוט נפגעות זה יכול להיות רק על בסיס כך שמדובר בקניין שלהם באופן כזה או אחר, ואם המרחב הציבורי שייך להם באופן מסוים אז הוא שייך גם לרוב על בסיס דומה, ואז אפשור ההפגנות שקול לשימוש בקניין בניגוד לרצון רוב הבעלים שלו. למעשה זו עמדה שמתייחסת למרחב הציבורי כאל מרחב פרטי שנעשה בו שימוש מקביל על ידי כולם, שזה יופי טופי מבחינת ההקלה התיאורטית כי זה מאפשר להחיל ליברטריאניזם לכולם, אבל זה מסתיים בשנייה בה מפנימים שיש רק מרחב אחד כזה, לא אחד פר אינדיבידואל, וכשמישהו מקשקש על הכביש שלו, המישהו האחר זוכה שהכביש שלו יקושקש.

אז הגעתי לכך שדאונטולוגית ההסתגלות הליברטראינית למרחב הציבורי צריכה להיות במתווה "הרוב קובע". זה אומר למשל שאפשור הגירה חופשית, עמדה שיש מי שאומר עליה שליברטריאן אמיתי לא יכול שלא להחזיק בה, אינה ליברטריאנית כלל. ויש דוגמאות יומיומיות נוספות רבות לרבות הפגנות, שזה הנושא שממנו הדיון התחיל כאמור.

***

אז זו בקצרה היתה העמדה שלי. מכאן אני מגיב לדברים שעלו בדיון שהתפתח.

אריק:

למרחב הציבורי אין בעלים, שקובע מה היא התנהגות לגיטימית במרחב *שלו* ומה לא, ולכן מה שנשאר זה החוק.
החוק צריך להיקבע כקירוב של ועל סמך עקרונות מוסריים של שמירה על חירות הפרט, לאו דווקא רצון הרוב או המיעוט.

 

בשאלת הבעלות יש רק שתי אפשרויות: או שלמרחב הציבורי יש בעלים או שאין לו. מרחב ללא בעלים, כפי שאני תופס אותו, הוא כזה שכל אחד יכול לתבוע לעצמו וברור שזה לא המצב ברחוב הקונגרס בתל אביב (לא בפועל וגם לא תיאורטית) למשל ולכן למרחב הציבורי יש בעלים. אם אריק טוען שהבעלים שיש למרחב הציבורי הוא מהסוג שלא קובע התנהגות לגיטימית אז הוא מייצר כאן תמונת מצב לא עקבית כי עבורי מדובר בישות שלא קיימת, או בניסוח אחר, היחס בין בעלות וקביעת התנהגות לגיטימית הוא אם"ם.

אריק משתמש בקול סביל בשאלת החוק ("צריך להקבע") אבל בכך הוא מדלג על שאלת ה-מי רשאי לקבוע אותו במרחב באמור, וכשמדלגים על ה-מי, ה-מה הופך להיות שרירותי משהו.

בשאלת ה-מי, אריק הוסיף לאחר מכן:

…אז שהמיעוט שכתב את החוקה לרפובליקה החוקתית המינרכיסטית שהליברלים חיים בה, על סמך עקרונות של חירויות שליליות יקבע לכולם איך להתנהג במרחב הציבורי.
מרוצה?

אז אני לא לגמרי בטוח אם הוא התכוון לזה לגמרי ברצינות, אבל אם כן אז יש כאן פנייה לדיקטטורה של המיעוט, וכפי שהזכרתי בדיון המוקדם, מי שטוען זאת צריך להוכיח את (1) באמצעים אמפיריים.

איילון:

השאלה פה היא לא אם הרוב קובע על המרחב הציבורי או לא. כלומר, אם החוק היה מסדיר שגם אסורות הפגנות אחרות, ולאו דווקא של מוסלמים, היינו מתייחסים לזה אחרת, אבל העובדה שבמרחב הציבורי אסורות הפגנות של *דעות מסויימות* היא השלילה של הליברליזם (כל עוד אין פה אלימות כמובן).

לו היינו דנים במרחב הפרטי של פלוני נוצרי שמוכן לקבל הפגנת דעות נוצריות במרחב הפרטי שלו ולא מוכן לקבל (באופן כלשהו) הפגנת דעות מוסלמיות, כולנו היינו מקבלים זאת כהתנהלות המיושרת עם ליברטריאניזם (או ליברליזם (במובנו הקלאסי) כפי שנסח זאת איילון). אני לא מוצא סיבה לשנות את העקרון הזה כשעוברים למרחב ציבורי. מרחב ציבורי נוצרי שמוכן לקבל הפגנת דעות נוצריות ברחובות נוריץ' ולא מוכן לקבל הפגנה מקבילה של איסלאם מיושר עם הליברטריאניזם כי יש בכך מינימום פגיעה בחירויות שליליות עד שלא הוכח (1). כלומר אני לא מקבל ש"אפליה" במרחב ציבורי היא בעייתית. המרכאות סביב אפלייה הושמו כי זו דרך לא הוליסטית להביט בכך. כלומר היא מתעלמת מזה שיש הטייה מציאותית בנוריץ' עצמה לטובת הנצרות וההתעלמות ממנה בצד התייחסות לאפלייה של מושאי הדעות המותרים להפגנה ברחובות העיר הופכת את הטיעון לחד מימדי. זה בערך (1) בנפנוף ידיים. להמחשה, חשבו לעצמכם האם תמצאו בעייתיות בכך שהפגנת דעות\סממנים\וואטאבר נוצריים במסגד אינם יתקבלו לעומת הפגנות מוסלמיות מקבילות. אני כאמור לא מוצא בעיה כלל.
אסף:
אם לרוב יש וטו מוחלט במרחב הציבורי, גם לזכויות קניין במרחב הפרטי אין משמעות. כן, מותר לך לגור פה, אבל אסור לך לצאת מהבית כי יש לך כרבולת.

נכון, ולכן אני לא מוצא בעיה לשלב בין ליברטריאניזם והתנגדות להגירה חופשית שתמנע את המצב הזה. אמנם על הנייר יש מימוש לרעיון הזה גם מעבר לנושא ההגירה; למשל הרוב יחליט שהוא לא מוכן שאנשים בעלי אדמומיות באף יהיו במרחב הציבורי, ולכן אדמומי האף יתקעו בבתיהם לנצח ואף ימותו מרעב כי גם ביטוח לאומי הוא מרחב ציבורי וכהנה וכהנה. אז אני לא יודע אם אסף התכוון גם להתרחשויות הבדיוניות האלו אבל אם כן אז מדובר בהרינג אדום. שהעקרון של דיקטטורת הרוב במרחב הציבורי מביא, אם מחילים אותו ללא אבחנה על ניסויי מחשבה פרועים ככל שנדרש, לתוצאות לא רצויות זה לא טיעון נגדו מהסיבה שלא קיימת תיאוריה שלא סובלת מה"פגם הזה" למעט האינפנטיליות והמרושעות ביותר שבהן (כי אז אין מה להפסיד). הנה הרינג אדום בתגובה: אם נקבל את העקרון של חירויות שליליות מוחלטות במרחב הציבורי אז לכל אדם תהיה שמורה הזכות לקשקש גרפיטי על הכבישים. וזו אפשרות הרבה יותר ריאלית. בקיצור, שניים יכולים לשחק במשחק הזה והתשובה העניינית שלי היא, שאין לי בעיה לקבל כללי אד-הוק נגד הרוב המטורף בסיטואציות הסופר קיצוניות והבדיוניות האלו. למען האמת, כשאני חושב על זה, בדוגמאות כמו אדומי האף, אולי (1), שהיא טענה אמפירית כאמור שתלויה בפרמטרים סביבתיים, תזכה להיות נכונה. ואז אפילו לא צריך אד-הוק. אבל לא אכנס לזה.

אליסה:
יש מקום לדיון על עצם העמדה עצמה – כלומר, האם חוק כזה מועיל או מזיק לטווח זמן כזה או אחר. דעתי היא שהוא מזיק יותר בטווח הארוך מאשר מועיל בטווח הקצר יותר. זה שהרוב אולי חושב אחרת לא משנה לכאן או לכאן
 הדיקטטור קובע? את זה אנחנו יודעים – דהה. זה כמובן לא משנה מי הדיקטטור, היטלר לבדו או הרוב שמאחוריו. אנחנו כבני אדם חושבים אמורים לשקול כל עמדה לגופה, ולנסות לקדם את העמדה שנראית לנו הכי הגיונית, הכי מועילה והכי פחות מזיקה בטווח הארוך. וזה ממש לא צריך להיות תלוי במה מישהו אחר חושב – אם זה הדיקטטור או הרוב שתומך בו אולי.

אני מקבל את זה. זו פנייה לתוצאתנות ושם כאמור אני לא מתיימר. מה שכן, זה דורש המון עבודה, ידע מקומי ונפנופי ידיים.

גרינפיס המורעל והתרנגולת העיוורת

9 ביוני, 2014

הידעתם שישראל היא המדינה השנייה בעולם בצריכה של עץ שמקורו ביערות האמזונאס? זוהי תמצית  האינפורמציה שנקדחת בקמפיין האגרסיבי האחרון של גרינפיס. ישראלים רעים ותרבות הצריכה שלהם טובחים בפרא הברזילאי (ההאנשה במקור) – לא תעשו משהו בנידון?!

אז אזוּר אומץ ופנוי להשאה תחבתי את ראשי לעומק הקורה הירקרקה הזה (הכל אדום פה בפנים) בנסיון לברר מי נגד מי ולמה. הדבר הראשון שקל לשים אליו לב בעמוד הפייסבוק של גרינפיס, מרכז פעילות מרכזי של הארגון, הוא העומס. הפוסטים מועלים בקצב לא מבוטל עם זהות תמטית ופרסומית אך מבלי שהטענות שבגוף הטקסט ייתישרו עם הפרסומים או אפילו עם עצמן. ההתנהלות של גרינפיס מול הציבור (אוהב או אויב) מדמה בירוקרטיה מזרח אירופאית לא מסונכרנת ורפפטיבית שניצבת בין המסקנות הפרסומיות רבות הרושם ובין המקור שעליו הן מתבססות. המטרה, בקיצור, היא 'בלבל את האוייב, ובמקרה הצורך גם את האוהב (אם כי האחרונים אינם גדולי הספקנים).'

כמה שעות וכאבי ראש לאחר מכן הצלחתי לגבש מספר ממצאים, והנה אני פורש אותם לפני הקורא הביקורתי. שימו לב שאני רושם כאן סדרה קצרה של ממצאים שחלקם סותרים למדי; האתגור הלוגי – במקור.

1. הטענה הפרסומית של גרינפיס שונה מאוד מההסבר בגוף הטקסטים וטענות האדמינים בפייסבוק (להלן גטוטא"פ). ההסבר גורס שישראל שנייה בצריכה *לנפש*. אז מעבר לשרלטנות – ואני לא מקבל את "ההגנה הפרסומית"; מדובר בהטעייה שלא מסוגלת להכלל בשום מובן סביר תחת כנפי הגמישות הפרסומית – צריכה לנפש של עץ שמקורו באמזונאס הוא נתון אווילי וחסר טעם מנקודת מבטו של האכפתי למצב שם. מה זה משנה למצבם של היערות, בשם האלים, איך מתפלג התוצר? האם יש קורלציה כלשהי בין הנזק לכאורה ליערות ובין הצריכה לנפש של הישראלי בהקשר של שותפותה של ישראל ביצירת הנזק הזה? התשובה היא שלילה מוחלטת. רק במונחים אבסולוטיים לקמפיין של גרינפיס בישראל יש רציונאל. השימוש בתוצר לנפש הוא נכלולי.

2. בגטוטא"פ מובאת הטענה שבעוד שהפרסום אמנם מייצג צריכה לנפש, הרי שגם בבחינה אבסולוטית ישראל נמצאת גבוה מאוד, ניימלי במקום השמיני. אם המדובר בנתון אמיתי הרי שיש בכך לעמעם קמעא את מסקנות הסעיף הקודם. אבל אני לא קונה את זה משתי סיבות: הראשונה היא נפנופי ידיים. זה בלתי סביר באופן קיצוני שמדינה של שמונה מליון איש, גם אם המדובר בתרבות עם פטיש חסר תקדים לפרגולות ודקים, תצרוך אבסולוטית יותר עץ מעשרות מדינות עשירות יותר בתושבים. אני מודה שמדובר בטענה חלשה שכן יש עוד גורמים וכו, אבל אני מעלה חשד שעלה גם בקוראים  נוספים ושגרינפיס לא עשו דבר להפיג. מה שמוביל לסיבה הבאה והמשמעותית יותר: גרינפיס לא מגבים את הנתון הזה. קוראים שבקשו מקור לטענה קבלו הפנייה סתומה ללכת ולוודא בעצמם שזה מה שממשלת ברזיל טוענת. אז הלכתי וחפשתי והגעתי לדף אינטרנט תחת דומיין גרינפיס גרמניה שעשה רעשים דומים לאלו בגטוטא"פ רק עם פחות נפנופי ידיים: ישראל מופיעה בעוגת הצריכה, במקום השמיני, ויש הפנייה מפורשת למסד נתונים של ממשלת ברזיל (שדורש הרשמה). אם לאחר ההרשמה סבור המיניון של גרינפיס שהוא ימצא שם טבלאות שמאוששות את הפרסומים של הארגון צפויה לו אכזבה מרה שמתחלפת בהקדם בכאב ראש כאשר הוא מתוודע למה שנדרש על מנת להוציא נתונים מהמקור. אחרי זמן הגון במסד ועשרות נסיונות להוציא דרך שאילתות ולינגו טכני את הרפרנס של גרינפיס נפלה עלי המזרח-אירופאיות של גרינפיס בשיא מובהקותה הטקטית: חוסר תחכום דחייני עם זנב שמוביל במעגלים. פשוט שתף פעולה עם ההתלהמות ואל תשאל שאלות או שאתה לוקח את הסיכון שנענה לך.

3. בגטוטא"פ מסתבר פתאום שמדובר על נתוני כריתה פיראטית! דהיינו, ישראל שנייה, או שמינית, או וואטאבר, בקטגורית צריכת עצים שנכרתו באופן לא חוקי. רגע:  זה כבר עניין אחר לחלוטין, לא? אז במה מדובר גרינפיס: בצריכת מוצר חוקי או פיראטי? התשובה תלויה בגטוטא"פ שאתם מעדיפים לצרוך. אם אתם מעדיפים להתכתב עם המכתמים הגרינפיסיים של יום ראשון או רביעי; עקביות זה לפוצים. לא שזה עוזר להשאר בהקשר לוקאלי, כי מקור לנתונים על מיקומה של ישראל ברשימת הצרכנים של המוצר הפיראטי – אין.

4. עד עכשיו קצת שקרתי כשאמרתי שגרינפיס לא מספקים תמיכה לפרסומים שלהם. יש משהו. לא גיבוי לטענות, אבל משהו. בכל פוסט שלהם ישנם מספר קישורים לעמוד עם פונטים בגודל מכובד למדי ואפילו קצת טקסט ללוות אותם. במוקד העמוד משורטטת היסטוגרמה – סוף סוף משהו לעבוד איתו! – וזו כותרתה: "עשרת המדינות המובילות ברכישת איפיאה לאדם". רגע. מה? איך אתם מרשים לעצמכם לעבור משיח במונחי צריכה של עצים (לנפש, לא לנפש, חוקי, פיראטי, לא משנה) לשיח במונחי צריכה של "איפיאה", כלומר זן ספציפי של עץ, מבלי להניד עלעל? יש כ-16 אלף מיני עצים באמזונאס ואתם מבססים מסקנה גלובאלית על סמך נתונים של אחד מהם (ניימלי,  Tabebuia Impetigino אבל אל תתפסו אותי במילה כי הייתי צריך להסיק את זה בדדוקציה. הם פשוט כותבים איפיאה)? ואפילו אם הנתון תקף לכל המשפחה זה עדין לא יותר מכמה עשרות מינים. בקיצור, זה שקר. טיעון מכפתור. אך האם לפחות הנתון השונה בתכלית הזה מגובה בנתונים? לשם כך גרינפיס מאפשרים לעבור לעמוד אחר ("מידע נוסף"), עמוס באינפורמציה לא שיווקית. אני אפתח סעיף חדש בשביל תיאור העונג הזה.

5. אז מה יש לנו בבסיס האינטלקטואלי של הקמפיין? אחרי הקדמות משובצות בדגשים ואזכורים של הנזק לסביבה שהאנושות מבצעת, מגיעים לפסקא הרלוונטית הבאה:

ישראל במקום השמיני בעולם בייבוא איפאה
ב-4 השנים האחרונות הפכה ישראל לאחת מ-8 היבואניות הגדולות של איפאה מהאמזונס. בשנת 2013 בלבד, ייבאה ישראל כ-5000 טון של עץ מהאמזונס. %80 מיבוא העץ מאזור האמזונס מגיע ממדינת פארה וממדינת מאטו גרוסו, שבהן, על פי ההערכות, שיעור הכריתה הבלתי חוקית עומד על78% – 541%, בהתאמה. ישראל ניצבת במקום השני בעולם בצריכת עץ איפאה לנפש. רוב לוחות עץ האיפאה בישראל משמשים לבניית דקים, וכמעט בכל החוזים לבניית דקים בגופים ציבוריים העץ המוצע לריצוף הוא איפאה. דוגמאות מרכזיות של דקים עשויים איפאה בישראל מצויות בנמל תל אביב, במתחם התחנה הראשונה בירושלים וכעת גם בטיילת החדשה של תל אביב, שבנייתה עדיין נמצאת בעיצומה.

נפלא לא? יש כאן את כל הזנבות שרדפנו אחריהם משולבים בדפוס לא נהיר תוך התעלמות כמעט מוחלטת מהמסקנה הסופית שמוצגת בפרסומות ("ישראל היא המדינה השנייה בעולם בצריכה של עץ שמקורו ביערות האמזונאס," זוכרים?). 541 אחוזי כריתה לא חוקית אינם טעות. לא במסמך הזה בכל אופן, מה שאולי מלמד דבר או שניים על הרצינות שהם מייחסים למסמך שאמור להיות המצודה האינטלקטואלית של הקמפיין, מעבר לנפנופי הידיים השיווקיים. אבל *גם כאן* אין קישור שיבסס את המספרים. אז מה אמור הקורא הביקורתי הלום הראש לעשות? הסבר בסוף המסמך (אחרי שגרינפיס דואגים להזכיר כמה הם לא מרוצים מרון חולדאי והדקים השטניים שלו; בכלל הקמפיין כרגע הגיע לשלב ההשתנה מהמקפצה ופתאום הדקים של חולדאי הופכים להיות מבשרי החורבן האקלוגי. הורוביץ היה דואג לחלופות פולימריות.) גורס כי "קיים דח." וזה לא סתם דח אליבא דגרינפיס אלא עבודה מקיפה ורצינית והם יואילו לפרסם את חלקיו השונים ב"שבועות הקרובים." זו גם הרטוריקה שמנהלי הדף של פייסבוק משסים בקוראים המתעניינים. "חכו חכו."

6. לא שאני חושד לרגע שיש סיכוי שבדח המדובר תהיה תקומה לקמפיין הנכלולי הזה; כי אין בעולם נתונים שיכולים לגבות דבר וסתירתו. אבל אפילו אם נראה שם עבודה אינטלקטואלית רצינית ואשכרה מגובה, זה כבר לא יכול להציל את הקמפיין הזה מהאופי המכוער, ההובגובליני והשרלטני שלו. לא יתכן שארגון יצא בקמפיין כה אגרסיבי ופסקני וכשיתבקש להראות את קלפיו הוא יסנן מתוך ארשת חשיבות עצמית "אחר כך. חכו חכו." זה לא עובד כך. אם אין נתונים עכשיו, אז שלא יהיה קמפיין עכשיו. לא אמפיריציסטי כזה שמעמיד פנים שהוא משהו מלבד הנפצה ושמועות בכל אופן. גרינפיס לא מריצים קמפיינים רק בשביל הגדלת המודעות לסביבה ושיפור העולם בו אנו חיים. אני יודע, לא קל לגלות שסנטה לא אמיתי. גרינפיס הוא ארגון אגרסיבי מאוד בכל הנוגע להתרמת כספים. אני יודע זאת מנסיון אישי. לאחר שתרמתי להם סכום לא מבוטל בכלל (שואף לארבע ספרות) הם לא עזבו אותי במשך שנים. טלפונים כל מספר חודשים לברר "למה הפסקת לתרום," ו"אולי בכל זאת," ו"יש מסלול נח!" ו"שמעת על הקמפיין החדש?" וכהנה אד-נוזיום. הנקודה היא שגרינפיס אוספים כספי תרומות, וזה סבבה לגמרי ולגיטימי, אבל חלק מהמדיניות שלהם להגביר את pool התורמים שלהם הוא ע"י הובגובליניזציה. הובגובלין ה"ישראל טובחת בפרא הבריזלאי" אינו שונה מהובגובלינים סביבתניים שונים וזה מרתיח שהארגון מרשה לעצמו לייצר אותו, ובעקבותיו לפנות לתורמים פוטנציאליים נוחים להשאה, ללא שמץ שמצו של ביסוס אמפירי. גורנישט. הדח שאולי יגיע במלוא תפארתו לא יכול לשנות יותר את מה שהיה. הוא לכל היותר יכול למזער את רמת הנכלוליות, אבל מבלי להביע דעה על החוקיות של התנהלות כזו, קשה לי לדמייו דוגמא מובהקת יותר למה שנקרא Foul play.

7. ומכיוון שלא יוצא לי יותר מדי לכתוב על גרינפיס, הנה משהו קצר בגוון כללי יותר: הזומביפיקציה של גרינפיס והקהל שלה היא תופעה מצערת ולא חדשה. אם אתם סבורים שמדובר בתנועה הגונה שנחטפה לאחרונה ע"י גורמי פנים פוליטיים שהפכו את הדאגה הכנה לסביבה להובגובליניזציה מבוססת אינטרסים פוליטיים, אז יש לכם זכרון גרוע: זוהי התנועה וזוהי דרכה מאז לידתה, לפחות עד כמה שהדבר תקף לגרינפיס ישראל. הלשון ירוקה והתמריצים אדומים. הפתרונות, אגב מי שתהה, גם תמיד אדומים. תמיד. גם כשיש בכך סתירה, או לפחות מתח, או למינימום שבמינימום ספק באשר להתיישרות עם האינטרס הירוק. אבל אני מתבדר.

8. גרינפיס מפרסמים שישראל היא המדינה השנייה בצריכת עץ שמקורו באמזונאס. הבסיס לטענה הזו היא טענה אחרת שלהם (כלומר לא מבוססת על נתונים חיצוניים) שעד כמה שהדבר נוגע למין ספציפי של עץ (איפיאה) הרי שביחס לפרטים ממנו שמקורם ביערות האמזונאס ישראל עומדת ברשימת הצריכה שלהם לנפש במקום השני בעולם. מי שיצליח להסיק מהשני את הראשון יזכה בגביע מונטי פייתון של הבלוג. במקום הראשון באותה רשימה מרשיעה, אגב, עומדת בלגיה. תודו שתהיתם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סוגיית עונש המוות כסממן להפקעת הזכות האינדיבידואלית להיות ניזוק

7 באוגוסט, 2013
השם של הפוסט עושה כאב שיניים, אבל נאלצתי להגיע לתהומות הללו בשביל להצביע על כך שמבחינתי הויכוח אינו בין "נגד עונש מוות" ו"בעד עונש מוות", אלא בין הצד שמתיימר לקבוע מגבלות רעיוניות גלובאליות על הענישה מתוך יומרנותו לקולקטיבציה של הניזוקות, ובין הצד שזוכר שה"טרנזקאציה השלילית" הזו צריכה להעשות בין הפושע והניזוק, באשר הניזוק הוא אינדיבידואל; לא עיר, מדינה, עולם, יקום או כל ישות חברתית ופוליטית מופשטת אחרת. זהו הפוסט השני בסדרה המונה שתיים. בראשון הציג עידן דה הולשטיין את הקייס נגד עונש המוות בישראל; התשובה שלי עלולה להשמע לא עניינית כי היא נגשת לסוגייה במובן פילוסופי ולא יורשת את המובן הפוליטי וטכני של הפוסט של דה הולשטיין. אבל אלו סיכונים נפוצים בחייו של מפרסם המאמרים האורח, וכדיקטטור בממלכה זו אני בוחר לתת למקלדת שלי לגרור אותי בנהייתה האנרכו-תרנגולאית.

הביקורת שלי כנגד הפוסט הקודם בסדרה אינה לוקאלית אלא פונדמנטלית בעיקרה. אני מוצא שהטיעונים שהוצגו אינם מסוגלים להשיג את מטרתם כי הם מניחים הנחות יסודיות שאין לקבלן, לרבות אטטיזם, וחמור מכך, ההנחה שמטרות הענישה מעוגנות ברעיונות מסוימים, ולא ברצונו של הניזוק. דה הולשטיין פותח עם

מה הוא למעשה תפקידה של מערכת החוק והמשפט במדינה דמוקרטית מתוקנת?

מזהים כבר את הבעיה? מה פתאום זו השאלה שנשאלת? הרי לו היינו רוצים למשל לדון ביחסי מין בקרב בני אנוש, לא היינו מבססים את תשובתנו על "מה הוא למעשה תפקידם של יחסי המין במדינה דמוקרטית מתוקנת?". במקום לדון בנושא עצמו, קרי החוק ואכיפתו, דה הולשטיין משנה במובלע את המיקוד של הדיון לתת הנושא הצר שהוא החוק ואכיפתו במדינה דמוקרטית ומתוקנת, ולא רק שהדיון שלו נתחם בגבולות הצרים הללו, הוא מתיימר לטעון שמסקנותיו הן גלובאליות, וזה מאוד משונה, ואף מאוד שגוי.

אז הבה נגלבל את השאלה: מה הוא למעשה תפקידה של מערכת החוק והמשפט בשאלת הענישה? עבור דה הולשטיין מדובר בשלושה תפקידים: הרתעה, הרחקה מהחברה ושיקום. אני פוסל את שלושתם. התשובה הזו מהווה לי אינדיקציה לכך שדה הולשטיין זנח את המובן ההיולי\היסודי ביותר של קונספט הענישה.

כשגרישה מוסר לי שק של אפרסקים במסגרת פעולת סחר, אני מוצא באופן טבעי שאני הוא זה שמוטל עליו לפצותו, למשל על ידי תשלום של כמה מטבעות נחושת. בהיותי המוטב של אותו שק אפרסקים, הפיצוי, באשר יחושב, הוא פונקציה של העדפותי שלי, כמוטב. 'דעותיה של החברה', או המדינה (אם קיימת); הנורמות החברתיות; ההשלכות על הקהילה; התפתחותו האישית של גרישה; כל אלו אינם מהווים פקטור כלשהו בתהליך החישוב של הפיצוי [1]שאני מוכן לשלם בעבור שק האפרסקים. אני זה שקבלתי את השק; אני זה שמפצה.

עכשיו החליפו בבקשה את גרישה הירקן בגרישה הסוציופת, ודמיינו שבמקום שק של אפרסקים גרישה מעניק לי מספר כדורי עופרת נחפזים למיקומים שונים בגוף. עבורי לא נדרשת כאן מהפכה מחשבתית. במקום בו דה הולשטיין מגיע לקונפסטים ממקור עמום כגון שיקום וכו', אני פשוט מזהה כאן טרנזאקציה שלילית. אם לפני כן הייתי המוטב של שק האפרסקים, אז כעת אני הניזוק של הנטיות הרצחניות של גרישה וה0.45 שלו. ובאשר במקרה הקודם הפיצוי היה תלוי באופן בלעדי ברצונו של המוטב, כעת, אני מסיק, העונש תלוי באופן בלעדי ברצונו של הניזוק.

אבל משום מה, הדבר שנראה כל כך פשוט, הוגן ומתבקש במקרה של פיצוי ומוטב, הופך לסלט של מטאפורות והצדקות משונות במקרה של עונש וניזוק. טוב, אני קצת מתמם. זה לא באמת "משום מה", אלא משום המדינה. מבלי להכנס להיסטוריה ולסיבות הפרוזאיות לכך, המצב כיום הוא שמקובל לזהות פשעים (וזה גורף לפשעים חמורים) כפשעים כנגד המדינה. התפיסה הזו שזורקת את הניזוק מכל המדרגות ומחליפה אותו באינטרסים של המדינה היא מושרשת כל כך שהמתנגדים לה נשמעים כמו חבורת תמהוניים.

אבל גרישה ירה בי! למה לעזאזל שיהיה לכל מי שאינו אני, קל וחומר איזה פקיד שמייצג את "האינטרסים של המדינה" קול בשאלת העונש?  אני הניזוק ואני אחליט איזה לאיזה גזר דין  יש לחתור. לא בטוח שגזר הדין הזה יתקבל וגם לא בטוח בכלל שגרישה ימצא אשם. לשם כך יש בתי משפט.[2]

הנקודה היא שאני קובע. אולי ארצה ממנו פיצוי כספי. אולי ארצה שיהרגו אותו. יתכן וארצה שיזרקו אותו לכלא לכמה שנים נאות, או שיזרימו לו מתכת נוזלית רותחת במעלה הישבן, אה לה המיתוס של אדווארד השני. בקיצור, הבחירה היא שלי. ומה יניע אותי לבחור? שיקולים שאני עושה. אולי נקמה תהווה גורם דומיננטי בהחלטתי; אולי תאבת בצע. אולי ראייה מפוכחת על החברה האנושית ועל גרישה עצמו; אולי פשוט האדיוטיזם שלי. כמובן, אין בעיה עקרונית שדברים כגון שיקום העבריין, הרתעת עבריינים מסוגו והרחקתו מהחברה יקחו חלק בתהליך של קביעת העונש על ידי, אבל מה שחשוב להבין זה שיש גורם אחד ויחיד שמכריע והגורם הזה הוא אני. כפי שבתפקודי במוטב הייתי הגורם היחיד שקבע את גובה הפיצוי לגרישה עבור שק האפרסקים: נציגי התרבות היודאו-נוצרית לא התערבו בתהליך הזה, וגם לא רוח השכינה, כך גם כאן. לדידי התשובות של דה הולשטיין: הרתעה, שיקום והרחקה מהחברה, לא רק שהן מפקיעות מהקורבן הניזוק את הזכות לפיצוי ומעניקים זכות זו לישות אחרת שכלל לא היתה מעורבת ("המדינה"),  הן גם מעידות על תהום רעיוני שמתבטא בכך ששלוש התשובות הללו הן רעיונות מוגדרים, במקום, פשוט, רצונו של הסובייקט הניזוק.

הפוסט הזה אמור לדון בעונש המוות וטרם אמרתי מילה ספציפית בנושא, אבל זה נובע מהדברים שנטענו עד כה. אם הסיבה לענישה היא רצונו של הניזוק, ותו לא, אז עונש המוות הוא fair game אם הניזוק מעוניין בו. [3]

*****

"מה זאת אומרת אם הניזוק רוצה? הניזוק יכול לרצות." אוקיי, בחזרה לטרנזאקציה החיובית: גרישה מסר לי שק אפרסקים. אני, כמוטב, רוצה שהפיצוי שלו יהיה חיוך רחב. זכותי? זכותי. רק שסביר שגרישה פשוט יסרב והטרנזאקציה החיובית הזו לא תגיע לכדי מימוש. אותו עקרון גם חל בטרנזאקציה שלילית (אני רוצה למקסם עונש, גרישה רוצה למזערו) עם הבדל אחד: הטרנזאקציה השלילית מוכרחה להתממש כי היא כבר הופעלה כשגרישה ירה בי. השאלה, לפיכך, אינה האם להפעיל את הטרנזאקציה אלא כיצד יש להביא אותה לכדי מיצוי. בהנתן הפער החמור בין הענישה שאני סבור שראויה לגרישה ובין עמדתו של גרישה, נוצרה תרבות של תיווך משפטי\בוררות, ושם בקשתי, למשל להעניש את גרישה בעונש המוות, תידון. הסיכוי שרצוני בעונש המוות לגרישה יתממש תלוי באורחות הקהילה, התקדימים המשפטיים שלה, הנורמות המשפטיות שלה וגורמים אחרים, וכאן אגב קל לראות את הבעיה עם מערכת החוק המדינית: מכיוון שהניזוק אינו חלק ממנה העונשים לא תלויים ברצונו – הרצון היחיד שרלוונטי מהמחנה הניזוק. אבל אני מתחיל לסטות מהנקודה.

הדיון בדרך בה מתפתחות נורמות משפטיות הוא מעניין אבל גדול על הפוסט הזה, אז אין לי כוונה לכתוב כאן על כל מני בעיות פרוצידוריאליות ברעיון שלכל ניזוק יש זכות לדרוש ענישה כרצונו, על פי אילו מניעים הזויים ואפלים שמניעים אותו, אז מקסימום אתם מוזמנים לשאול בתגובות. השלב הבא, והאחרון בפוסט הוא להתייחס לנקודות הטכניות שדה הולשטיין ספק.

*****

אוקיי: גרישה מלא אותי בעופרת, אני מבקש עבורו את עונש המוות, אבל בית המשפט בעצמו אמור להיות הגורם שבולם את דרישתי זו (ושל שאר האזרחים בקהילה שמעוניינים בעונשי מוות מדי פעם) מהסיבות שדה הולשטיין ציין. נעבור עליהן בזריזות.

עונש מוות אמור להיות יותר מרתיע ממאסר עולם,  מכיוון שהוא חמור בהרבה. עם זאת, המציאות מראה אחרת.

נניח לצורך העניין שהממצאים האמפיריים בפוסט הקודם מבססים את הנקודה לעיל. לא אכפת לי. גרישה ניסה לרצוח אותי ואני רוצה עונש מוות כי אני מונע מנקמה. מערכת משפט פרטית אמורה להתחשב בביקוש הקהילתי, לא ביכולת של אותו ביקוש לגרום להרתעה, למשל.

יש לעונש המוות חיסרון אחד ברור למול מאסר העולם (ולמעשה מול כל עונש אחר): הוא בלתי הפיך.

לא אכפת לי. גרישה ניסה לרצוח אותי ואני רוצה עונש מוות כי אני מונע מנקמה. גם כאן המערכת המשפטית תאלץ להכריע על פי נורמות משפטיות, ויש כאן הזדמנות להצביע על נורמה שעשוייה להתפתח ושנאסר עליה להתפתח במערכות המשפט של המדינות. דה הולשטיין צודק בטענתו שעונש המוות סופי יותר ממאסר, כי כאמור ממאסר עולם אפשר לשלוף החוצה אנשים גם כעבור 5 שנים, אם מתגלה שנפלה טעות, בעוד ששליפת אנשים מהעולם הבא זה עסק מורכב יותר, אבל במובן אחר זה דווקא לא נכון: כי 5 השנים שאותו חף מפשע ישב בכלא הן בעצמן סופיות. אין דרך לאיין אותן. נכון, זה פחות חמור לקחת בטעות 5 שנים מחייו של פלוני חף מפשע מאשר לקחת ממנו את חייו, אבל בדיוק לשם כך אפשר לפתח סטנדרטים שונים של חפות מפשע. כך, למשל, במע משפט פרטית יכול להיווצר סטנדרט מחמיר במיוחד שידרש עבור מקרים בהם העונש שאליו חותר הניזוק הוא עונש מוות. כך שאם עבור "סתם" מאסר נדרש להוכיח אשמה מעבר לספק סביר, אז עבור עונש מוות נדרש להוכיח אשמה מעבר לספק מחמיר. או בניסוח יותר ענייני: אם במתן עונשי מאסר ארוכים סטנדרט החפות הוא כזה שעל כל 1000 איש שיושבים בכלא, אחד יושב שם על לא עוול בכפו[4] אז בשביל הוצאה להורג המערכת תייצר סטנדרט שבו על כל 10,000 ירצח חף מפשע אחד. אז נכון, זה עדין סופי יותר בראייה נקודתית, אבל עונש המוות ינתן רק במקרים ברורים כשמש, ובראייה כלל מערכתית, רק פלוני חף מפשע אחד יומת בטעות על עשרה אלמונים שישבו 5 שנים בכלא בטעות. האם בראייה מערכתית 50 שנות חפוּת מפשע בכלא זה פחות גרוע מחיים של חף מפשע שנלקחו? לא בהכרח, ואם כן, אז הסטנדרט לעונש מוות יחמיר עוד יותר.

על המדינה לשאוף להיות טובה יותר מהפושעים אותם היא מענישה.

המדינה לא צריכה להיות צד בעניין, והניזוק לא אמור לשאוף להיות טוב יותר מהנענש.

יש אחרים שיאמרו שהעלות של החזקת אדם בכלא במשך שנים רבות לא שווה את זה, ועדיף לחסוך את העלויות האלו על ידי הוצאות להורג. הבעיה העיקרית בטענה זו היא שהיא מניחה שחייו של אדם מסוים (גם אם הוא רוצח) שווים פחות מכמות כסף כלשהי שהחברה משקיעה בו.

כל עוד אנחנו דנים במסגרת פילוסופית, זהו לא שיקול קהילתי אלא אינדיבידואלי. כניזוק, לא אכפת לי מה שווים חייו של גרישה; אכפת לי רק מהנזק שספגתי ואני רוצה שהעונש יהיה בהתאם. לא אכפת לי שגרישה ואני גרים בצפון גרינלנד וששק אפרסקים טריים זה טובין יקר במיוחד ונדיר מציאות. אני עדין מוכן לשלם עליו רק מה שאני מוכן לשלם עליו; הקהילה (שמתבטאת במחיר השוק) מוזמנת למצוא ששק אפרסקים טריים וטעימים באקלים הצפון גרילנדי שווה את משקלו בפלטינה, אבל אף אחד לא יחלום להאשים אותי שיש לי הערכה אחרת. זה עניין אישי שלי וההערכה היא אישית שלי.

FOOTNOTES
1.  כלומר, אינם מהווים פקטור לכשעצמם. הם יכולים בעקיפין להכלל בחישוב על בסיס השפעתם על עדיפויותי, כמי שקובע מהו הפיצוי.
2.  האמת שאין ממש מערכת משפט פרטית, אבל אתם מבינים את הנקודה.
3.  כאמור, מזה שהניזוק הולך על עונש המוות לא נובע שזה בפועל גם יגיע לכדי זה. יש תהליך משפטי בדרך.
4.  אני לא טוען שאלו המספרים. זה רק להמחשה.

על עונש המוות בישראל

4 באוגוסט, 2013
שני פוסטים (הנוכחי והבא) שיוקדשו לדיון קצר בשאלת עונש המוות. בראשון יציג עידן דה הולשטיין את הקייס כנגד עונש המוות בישראל. בפוסט הבא אבקר את עמדתו.

עונש המוות נידון בישראל פעמים רבות, במיוחד בהקשרים רגשיים כמו רוצחי המונים ומחבלים, ורוצחי ילדים, כתחליף למאסר העולם הנהוג כיום. במאמר קצר זה אנסה לענות על השאלות- האם עונש המוות צודק, האם הוא יעיל, והאם ראוי להחיל אותו בישראל על פשעים ממדרגה ראשונה ופעולות טרור.

מה הוא למעשה תפקידה של מערכת החוק והמשפט במדינה דמוקרטית מתוקנת? ברור מאליו שתפקידה הינו שמירה על זכויות התושבים, ובמיוחד על ביטחונם. אחת הדרכים העיקריות שבהן המערכת עושה זאת היא באמצעות מניעה של פשעים הפוגעים בביטחון התושבים. בתי הכלא ומערכת הענישה משחקים כאן תפקיד חשוב ביותר. הם תורמים לעניין בשלוש דרכים שונות:

1. הרתעה – התפקיד הברור מאליו של העונש הוא ליצור הרתעה והפחדה. על העונש להיות חזק ומפחיד מספיק כדי לגרום לאנשים להתגבר על הפיתוי לעשות את הפשע.

2. הרחקה מהחברה – פושעים (במיוחד רוצחים ממדרגה ראשונה) הם לרוב אנשים מסוכנים, שעלולים לבצע פשעים נוספים. על כן, תפקידה של מערכת החוק היא להרחיקם מהחברה לזמן קצוב כלשהו (או לתמיד) על מנת לשמור על החברה מפניהם. עונשי מאסר ארוכי טווח הם דוגמא מצוינת למימוש מטרה זו.

3. שיקום – חלק מהפושעים (במיוחד הקלים יותר) הם בעלי פוטנציאל שיקומי, ויכולים לחזור לחברה בעזרת המערכת. מי שמצליח לשקם פושע למעשה מחזיר אזרח פרודוקטיבי ושומר חוק למדינה, וזאת במקום שאותו אדם יהיה כלוא, ויגזול משאבים רבים בלי לייצר דבר. עזרה ברכישת מקצוע, לימודים באוניברסיטה הפתוחה ועזרה פסיכולוגית ופסיכיאטרית (שרבים מצרים עליהם בשל בזבזוז המשאבים, לכאורה, המתבטא בהם), הם דוגמאות טובות לדרכים לשיקום אסירים.

עתה, הבה נבחן את עונש המוות ביחס למאסר העולם, שהוא העונש המקובל כיום על פשעים ממדרגה ראשונה ומעשי טרור. נתחיל מהסוף: מבחינת שיקום, שני העונשים לא מבצעים את תפקידם. גם אדם שנידון למאסר עולם וגם אדם שנידון למוות לא יוכלו להשתקם. מבחינת הרחקה מהחברה שני העונשים יעילים מאוד, ובערך באותה מידה (עונש המוות כאן מעט יעיל יותר מכיוון שאין לנענש יכולת בריחה. אבל הדבר זניח בהתחשב באחוז הבורחים האפסי מבתי הכלא הישראליים, במיוחד הביטחוניים. 

עניין ההרתעה הוא הטריקי. לכאורה, עונש מוות אמור להיות יותר מרתיע ממאסר עולם,  מכיוון שהוא חמור בהרבה. עם זאת, המציאות מראה אחרת. הבה, לצורך העניין, נסתכל על שתי מדינות סמוכות בארה"ב: מיזורי ואייואה. במיזורי יש עונש מוות מאז שהוקמה, ואייואה ביטלה את עונש המוות שלה ב-1965. לפי הסטטיסטיקות של מקרי הרצח בארה"ב, בעשר השנים שבין 2001 ל-2011 (לצערי, לא מצאתי נתונים מ-2012) היו במיזורי 70.6 מקרי רצח ל-100,000 איש (7.06 רציחות לשנה למאה אלף איש). באייואה הסמוכה, לעומת זאת, היו  17.2 (1.72 רציחות לשנה) ל-100,000 איש באותו פרק זמן.

בואו ניקח סטטיסטיקה רחבה יותר מארה"ב: ממוצע הרציחות לשנה ל-100,000 איש במדינות שיש בהן עונש מוות בשנים האחרונות הוא 4.85 רציחות, בעוד במדינות שבהן אין עונש מוות הממוצע הזה עומד על 3 רציחות בלבד. גם אם לא נסיק מכך את המסקנה הלכאורה מתבקשת, שעונש המוות מגביר את מספר הרציחות, הרי שאין כאן שום אינדיקציה שהוא מפחית אותן, וזו מטרתו המקורית שלשמה הוא נועד. ניקח גם דוגמא ישראלית: במהלך מבצע עופרת יצוקה ישראל חיסלה בין 491 (נתוני המרכז הפלסטיני לזכויות אדם) ל-709 (נתוני צה"ל)  לוחמים ואנשי טרור חמושים (ופגעה על הדרך בבין 926 ל-295 חפים מפשע ובלתי מוערבים לפי אותם מקורות בהתאמה, אבל זה כבר נושא לדיון אחר). למעשה, אפשר לומר שבעופרת יצוקה ישראל ביצעה כמה מאות הוצאות להורג (רובן מכוונות ומתכוננות על ידי חיל האוויר, ולא במהלך קרבות קרקע) של רוצחים ורוצחים פוטנציאלים. האם אותן הוצאות להורג עצרו את האלימות? בהחלט לא. ירי הרקטות המשיך גם לאחר המבצע, וישראל נאלצה להיכנס למבצע נוסף ארבע שנים לאחר מכן. כמובן שבשני המקרים מדובר בראיות נסיבתיות מאוד שמושפעות מאלף גורמים אחרים, אך אפשר לומר, במיוחד לגבי עונשי המוות ה"מסודרים" בארה"ב, שאי אפשר למצוא קשר ברור בין עונש מוות להפחתה במספר הרציחות.

וזה אפילו הגיוני. הרי לאדם שמספיק מטורף כדי לרצוח חף מפשע בכוונת תחילה (במיוחד אלו העושים זאת מתוך מניע אידיאולוגי, שדווקא עליהם יש חלק גדול בציבור שקורא להטיל עונש מוות) לא יהיה משנה אם העונש שהוא יקבל הוא כזה או אחר. כך שלמעשה אפשר לומר שעונש המוות לא  מרתיע יותר ממאסר העולם, ולכן לא ממלא טוב יותר אף אחד מהקטגוריות שלפיהן אנו שופטים את האפקטיביות של העונש.

בנוסף לכל הדברים האלה, יש לעונש המוות חיסרון אחד ברור למול מאסר העולם (ולמעשה מול כל עונש אחר): הוא בלתי הפיך. אם מתגלה טעות, או שיש סיבה להעניק חנינה, ניתן לפחות לתת לאסיר את שארית חייו כאדם חופשי. אך את עונש המוות לא ניתן לבטל לאחר מעשה. יתרה מכך, מחיר הטעות כשמטילים עונש מוות הוא לא פחות מרצח. בדיוק הדבר שמנסים למנוע.

יש כאלה שיאמרו, שברגע שאדם שלל מאדם אחר את זכותו הבסיסית ביותר, הזכות לחיים, הדבר ה"צודק" לעשות הוא לשלול ממנו את אותה זכות, ולכן יש כאן צידוק להטיל עליו עונש מוות. עם זאת, כפי שקודם לכן כבר הראיתי, עונש המוות אינו יעיל בהרתעה או שיקום, ולכן לא מונע מקרי מוות נוספים. משום שעל המדינה לשאוף להיות טובה יותר מהפושעים אותם היא מענישה; עונש מוות למען אותו פרץ רגשות המתעורר כאשר שומעים על מעשה זוועה, או למען ערך "צדק" סובייקטיבי, הוא לא יותר מנקמה גרידא.

כמו כן, יש אחרים שיאמרו שהעלות של החזקת אדם בכלא במשך שנים רבות לא שווה את זה, ועדיף לחסוך את העלויות האלו על ידי הוצאות להורג. הבעיה העיקרית בטענה זו היא שהיא מניחה שחייו של אדם מסוים (גם אם הוא רוצח) שווים פחות מכמות כסף כלשהי שהחברה משקיעה בו. הדבר סותר את העובדה שהזכות הבסיסית ביותר של האדם היא הזכות על חייו, ובדיוק משום שהפר זכות זו (מכל סיבה שהיא) נכנס אותו אדם לכלא מלכתחילה.

לסיכום, ניתן לומר שעונש המוות אינו מוסרי, אינו אפקטיבי, ולא תורם לרווחת וביטחון המדינה והתושבים בשום צורה שהיא. המקרים היחידים בהם הוא יעיל הם כשיש צורך להרחיק יחידים בצורה מיידית מהחברה ואין אפשרות לתפוס אותם בלי לסכן חיי אדם נוספים (למשל, במלחמה). על כן, במקרים שבהם ניתן למצוא, לתפוס ולכלוא פושעים, אני מתנגד נחרצות לעונש המוות כתחליף למאסר העולם.

–עידן דה הולשטיין