לגבי משאל העם הסקוטי

6 בספטמבר, 2014

לקראת סוף ספטמבר יבחרו הסקוטים האם להמשיך להיות חלק מהאיחוד הפוליטי של אנגליה, סקוטלנד, ווילס וצפון אירלנד (ישות שמעתה תקרא פה בריטניה לנוחיותי)  או להתנתק ולהיות מדינה עצמאית. הבחירה תתבטא במשאל עם שבו ישאלו הסקוטים "האם צריכה סקוטלנד להיות מדינה עצמאית?" ובמידה שרוב סקוטי יענה באופן חיובי, סקוטלנד תפסיק להיות מיוצגת בפרלמנט בווסטמינסטר ותחזור לשלוט בעצמה לכמה דקות לפני שהבירוקרטים הסקוטים יחברו אותה לעטינים המדולדלים של האיחוד האירופאי.

במשך זמן רב נראה היה שהסיפור העיקרי סביב משאל העם הזה היה תקשורתי בטבעו ולא פוליטי כי כל הסקרים הראו שהסקוטים לא נסחפים אחרי הרטוריקה הבדלנית של אלכס סלמונד, מנהיג המפלגה הלאומית הסקוטית ומוביל הקמפיין לפרישה מבריטניה, וברובם המכריע מעדיפים לא לטלטל את הסירה. הדברים התנהלו כך במשך זמן ארוך, ובעוד שהמשאל כן היווה פלטפורמה לקצת פילוסופיה והיסטוריה פוליטית מרבית העוסקים בו דחו את אפשרות לתוצאות פרקטיות.

המצב לעיל השתנה בחודשים האחרונים, והגיע ממש לשיא של ריגוש בשבוע האחרון, כאשר הסקר האחרון של אתר הסקרים הפוליטי YouGov, העלה שהיתרון של מתנגדי הפרישה הצטמק לשישה אחוזים בלבד (53% מול 47%) וזה כבר הופך את האפשרות לפרישה לפרוספקט ריאלי. אמנם הזמן עד המשאל כמעט תם אבל התנופה נמצאת בצד של הפורשים למרות מאמצים של לא מעט גורמים למנוע את ההתרחשות הזו מלקרות.

אני חושב שניתן בוודאות לפטור את השתבחותו של הקמפיין למען הפרישה ככפקטור מכריע בשינוי הזה, בעיקר כי לא נרשמה השתבחות כזו, ומלכתחילה הטיעונים לא נשמעו סופר מרשימים ביחס למתנגדים לפרישה. אמנם סלמונד כן הראה עליונות מסוימת בדיבייט תקשורתי כפול בנושא מול אליסטר דרלינג אבל אבל זה בשוליים. אני סבור , ויש רבים שמעלים את האפשרות הזו בפוליטיקוספרה הבריטית, שיותר מכל דבר אחר השינוי נגרם בשל התפתחויות פוליטיות בבריטניה, ניימלי, מה שנתפס כהתחזקות של הגוש השמרני.

הביטוי הכי נראה בשטח של ההתחזקות הזו הוא הנסיקה של מפלגת העצמאות הבריטית Ukip. יוקיפ מתוארת כמפלגה פופוליסטית, שזה לינגו פוליטי למפלגה שאשכרה מייצגת את הרצון של הבוחרים שלה. בשנים האחרונות (בעיקר ב3 השנים האחרונות) המפלגה נהנית מפופולאריות חסרת תקדים ממש למפלגה שמגיעה מבחוץ ולמרות שהיא מטורגטת על ידי האינטלקטואליה ובעיקר ע"י התקשורת הבריטית (למעט הדיילי אקספרס) היא הולכת ומתחזקת; לא רק בקטגוריית הסקרים אלא גם עם הצלחות אלקטורליות בפועל בבחירות המקומיות ואף נצחון בבחירות כלל ארציות לאיחוד האירופאי שנערכו לפני מספר חודשים. החל מלפני שבוע יש לה גם נציג (דאגלס קרסוול) בבית הנבחרים שערק אליה מהשמרנים. בערך.[1] והיא אפילו נצחה מושב בסוקטלנד עצמה בבחירות לפרלמנט האירופאי. אני לא רוצה להרחיב כרגע יותר מדי על יוקיפ כי יש פוסט עליהם בתנור; הנקודה שאני מעוניין להעביר היא שיוקיפ מושכת אליה בוחרים שמרגישים שהמפלגות הממסדיות  - השמרנים, הלייבור והליברל דמוקרטים – לא מייצגות אותם. חלק נכבד מאותם בריטים מגדירים עצמם שמרנים, והשם המתעתע של המפלגה השמרנית כבר פחות מתעתע בהם אחרי עשורים של ניתוק ובוז שהם ספגו ממנה. בניגוד לשמרנים, יוקיפ לא מתנערת מהשמרנות של בוחרייה אלא חוגגת אותה, ובעוד שאישית אני מוצא שמדובר במפלגה ליברטריאנית מתונה יותר מאשר מפלגה שמרנית, אני חושב שבקלות אפשר להסכים שכך או אחרת לא מדובר בסוציאל דמוקרטים עם אטימולוגיה מתעתעת.

נייג'ל פאראג', המנהיג והסופרסטאר של יוקיפ, הוא אולי הפוליטיקאי הכי נראה ונשמע בבריטניה בשנה האחרונה, והוא לא נמנע משימוש בכריזמה האוראטורית המופלאה שלו להביע עמדות בתקשורת, לרבות עמדות אנטי-פרוגרסיביות שלא נשמעו שנים במיינסטרים הפוליטי הבריטי. ולמרות קמפיינים תקשורתיים מקיר לקיר לצייר את פאראג' והקיפרים כחבורה של ביגוטים מוטרפים המפלגה רק מתחזקת ואנשים בריטיים למדי נוהרים אליה. השמרנים מצידם מתחילים להחרות אחרי היוקיפיאדה הזו בנסיון לעצור את האקסודוס; זה טוב ויפה (מבחינה פוליטית) להיות סוציאל דמוקרט בתחפושת של שמרן כשהאלטרנטיבות הן עוד יותר סוציאליסטיות, אבל כשיש אלטרנטיבות מכיוון שמרנייה, צריך לשנות אסטרטגיה. כך ניתן להינות לאחרונה מקמרון שמעמיד פני יורוסקפטי ומנסה לשפר את תנאי החברות של בריטניה באיחוד האירופאי (ונכשל), והנה הוא מתפייט על הצורך להחמיר את קריטריוני ההגירה, ועוד כהנה וכהנה מחוות לקהל בוחריו. הסקוטים צופים בכך ונבנה אצלם חשש.

סקוטלנד היא מדינה סוציאליסטית בהשוואה לאנגליה. למעשה השמאל הסוציאליסטי הממוסד בבריטניה שהינו מפלגת הלייבור מחזיק בסוקטלנד את אחד מבסיסי כוחו העיקריים. בבית הנבחרים יושבים 40 חברי פרלמנט מהלייבור ממעוזות בחירה סקוטיים. מדובר בשישית מכלל חברי הפרלמנט של הלייבור בבית הנבחרים. לשם ההשוואה, לשמרנים יש 307 חברי פרלמנט ורק אחד מהם מגיע מסקוטלנד. אובדן הסקוטים יהווה הפסד עצום ללייבור. ולא רק במובן האריתמטי אלא גם במובן המורלי והתשתיתי, ואפשר גם להזכיר פה ששני ראשי הממשלה האחרונים מטעם הלייבור הם סקוטים (בראון ובלייר).

הסקוטים, כמדינה סוציאליסטית כאמור, לא אוהבים את מה שהם שומעים ורואים לאחרונה אצל השכנה הדרומית. בלייבור אמנם מנסים למכור להם שיוקיפ היא דווקא חדשות טובות: בשיטת הבחירות האיומה של בריטניה, FPTP, התחרות על הקולות השמרניים תחליש את השמרנים ותעביר מושבים בפרלמנט ללייבור על בסיס שליטה אלקטורלית של מיעוט. אבל אני מעריך שהארגומנטציה הזו לא מסחררת יותר מדי ראשים, והנה למה: בעוד שזה נכון שיוקיפ עשויה במחוזות מסוימים להכאיב למועמד השמרני ובפועל להביא לידי נצחון של המועמד של הלייבור, מידת ההשפעה הכללית של מצב העניינים הזה לא ברורה. יוקיפ שולחת מועמדים ומגבה אותם בקמפיינים באופן אסטרטגי ולא סביר שהיא תשקיע במחוז בחירה עם סיכוי נמוך לזכות, רק כדי לראות את הלייבור מנצחת שם מההפקר. בנוסף, יוקיפ יותר ויותר מתחילה לגבות בוחרים גם משמאל. אמנם מצביע הלייבור הטיפוסי אינו שמרן או ליברטריאן, אבל רובם אינם פרוגרסיבים, בניגוד למפלגה שלהם. ובמדינה שבה היחסים עם האיחוד האירופאי וההגירה הם נושאים לוהטים, מצביע הלייבור עשוי לפנות ליוקיפ אפילו אם הוא סוציאליסט. בנוסף פתוחה האפשרות שיוקיפ והשמרנים יסגרו בינהם עסקאות על מחוזות מסוימים על מנת למנוע את התרחיש שהלייבור רוצים לצייר לסקוטים (ולבוחריהם בכלל), ואפילו ריצה משותפת, אם כי זו אפשרות מאוד בלתי סבירה. אבל יותר מהכל, אני חושב שהסיבה לכך שהלייבור לא מצליחים לשכנע את הסקוטים היא שהטיעון שלהם הוא קצר מאוד בטווח. המגמה השמרנית בבריטניה מתחזקת וזה נתון שקשה להתווכח איתו. השיח בבריטניה מתנדנד מהפרוגרסיביזם לכיוון הליברטריאני, ואפילו אם הלייבור ינצחו ב2015, הרי שאין בכך הבטחה שבבחירות שאחרי, כשהקיפרים יתחזקו מספיק על מנת לממש את כוחם הפוליטי האמיתי מעבר לשלשלאות של שיטת הבחירות הבריטית, לא נראה ממשלה בריטית שמרנית-ליברטריאנית מובהקת שהיא פרוספקט לא נעים כלל לבוחר הסקוטי. ואם זה יקרה, לסקוטים לא יהיה עוד משאל עם; לפחות לא בזמן הנראה לעין. ההחלטה שלהם במשאל הקרוב היא יותר סופית בטבעה במובן זה. בשל כל הסיבות הללו אני מעריך שהסקוטים רואים את העתיד הבריטי בצבעים קודרים יותר ולכן הולכים ונוטים לפרישה.

צריך לציין, ההתמקדות בפוסט היא בפריזמה מפלגתית, אך אינני מתכוון לטעת את הרושם שזוהי כל מהות ההצבעה. לסקוטים יש סיבות כלכליות, חברתיות, היסטוריות ואחרות שמהוות פקטור בבחירתם. אני רק מנסה לתת הסבר לשינוי האחרון במגמה.

אגב, מעניינת למדי ההתנהלות של יוקיפ בנושא המשאל. בעוד שברור לחלוטין מדוע הלייבור מעורבים בקמפיינים להשארות באיחוד, ובמובן מסוים ברור גם למה השמרנים לא ממש דוחפים ליציאה (כדי לא להיות רשומים בהיסטוריה כמי שבמשמרת שלהם העסק התפרק), ליוקיפ יש בעיקר מה להרוויח מסקוטלנד עצמאית. ללא סקוטלנד הלייבור סופגת מהלומה שעשויה לסנדל אותה לשנים, ואולי לעשורים, והמשמעות היא ששמרני בריטניה יוכלו ביתר חופשיות להצביע את ההצבעה האדיאולוגית (כלומר ליוקיפ) ולא את ההצבעה האסטרטגית (כלומר לשמרנים) מחשש לנצחון של לייבור מההפקר. חופשיים מהשיקול האסטרטגי יוקיפ עשויה למצוא עצמה מזנקת בסקרים על גלי המהפך הפוליטי שימונפו בין השאר על ידי הקטימה האלקטורלית של הלייבור. ואף על פי כן, נייג'ל פאראג' מתראיין כנגד היציאה של סקוטלנד מהאיחוד וגורמים ביוקיפ אפילו משתתפים בקמפיין למען הצבעת "לא". אמנם פאראג' כהרגלו אומר דברים לעניין כשהוא מסביר שלפרוש מהאיחוד הבריטי ולהתחבר לאיחוד האירופאי (ולגוש היורו) זו לא התקדמות לעבר עצמאות אלא ההפך מכך, אבל זה מרגיש קצת יותר מדי פייר פליי כשאינטרס הפוליטי של יוקיפ נמצא במקום אחר. קיימת גם האפשרות של הפוך על הפוך, כלומר שפאראג' מפגין תמיכה ב"לא" כדי לחזק את ה"כן"; שמאלני סקוטלנד מתעבים אותו ובפעם האחרונה שהוא הצפין לשם חבורות של חוליגנים פרוגרסיבים תקפו אותו והמשטרה נאלצה להחזיק אותו בפאב מקומי מחשש לשלומו. אז אולי הוא ממזרי מספיק כדי לשחק על הקלף הזה. אולי הוא פשוט מוכן להגיד את מה שהוא מאמין בו על אף מה שנכון למפלגה שלו.

==

עדכון (07.09.14): מחנה הפרישה עבר להוביל.

FOOTNOTES
1.  אחרי העריקה קרסוול  הכריז על בחירות ביניים במחוז אז כרגע אין להם אבל סקרים מצביעים על נצחון וודאי בבחירות שיערכו בהקדם.

דיון אנליטי קצר בשאלת המרחב הציבורי

26 ביולי, 2014

חבר בתנועה הליברלית החדשה הביע יחס אוהד כלפי החקיקה נגד ההפגנות הפרו-פלסטיניות בצרפת והדבר התפתח לדיון תוך ליברטריאני על המהות של מהלך כזה. אני אתאר בקצרה למה אני לא מוצא בעייתיות מנקודת מבט ליברטריאנית בחקיקה כזו וארחיב לגבי עמדתי באמצעות מענה להסתיגויות והתנגדויות של מספר ליברטריאנים מהדיון שהתפתח.

הדבר הראשון שצריך לומר הוא שלא מדובר בסוגייה נורמלית כי היא כרוכה בהתיישרות עם מצב אנטי-ליברטריאני בעליל ויותר מאשר דיון ברצוי תיאורטי הדיון הוא במצוי והאופן שרצוי להסתגל אליו;  פחות לאן שטים ויותר מאיזה כיוון עוקפים את הסלע משסע הגחונות הזה. המרחב הציבורי הוא חתיכת קונספט ארור אבל זו לא הנקודה. בהנתן קיומו של מרחב ציבורי נשאלת השאלה איך נכון לנהוג במסגרתו באופן שכרוך במינימום פגיעה בחירויות השליליות של האנשים שמתנהלים בו. או בניסוח פשוט יותר, איך למקסם ליברטריאניזם בתנאי מרחב ציבורי.

התשובה מתחלקת לשני ליברטריאניזמים (סליחה): תוצאתני ודאונטולוגי. אני לא בטוח לגבי התוצאתני ולא הולך לעסוק בו יותר מדי. אני לא טוען שהפתרון שלי לדאונטולוגי איכשהו מכפה על זה; אני סוג של מכריז כניעה בנוסח "לא יודע".

אז בהקשר דאונטולוגי התשובה לשאלת מה רשאי אדם לעשות במרחבו הפרטי היא ישירה ואלגנטית: עקרונית הכל ("עקרונית" כי בעולם יש מורכבויות אד-הוק). ניסוח קולע למצב הזה הוא שכל אדם הוא דיקטטור במרחבו הפרטי. עבורי לא צריך לשנות הרבה מבחינה עקרונית כשעוברים למרחב הציבורי, כלומר אני מחזיק שהציבור הוא הדיקטטור במרחב הציבורי. המהלך האחרון (להלן "מהלך הייבוא") לא עובר חלק אצל לא מעט ליברטריאנים, גם בגלל ההשלכות התוצאתניות שלו וגם בגלל שהם מסרבים לייבוא הפשוט מסיטואציה פרטית לציבורית.

נעזוב כאמור בצד את התוצאתנות; אני מסכים שההדיקטטוריות במרחב ציבורי מעוררת הרבה יותר קשיים וגירודי ראש מבפרטי. דיקטטור במרחבו הפרטי לא פוגע בחירויות שליליות (כלומר בעקרון אי התוקפנות) של אף אחד וזה לא נכון במרחב הציבורי. כמובן שזה לא אלגנטי וליברטריאניזם-פרנדלי באותה מידה. זו הסיבה שליברטריאנים מתנגדים למרחב הזה מלכתחילה. אבל הפגיעה הזו בחירויות השליליות של מי שאינו מיושר עם הציבור לא מתרחשת מתוקף מהלך הייבוא אלא מתוקף אופי המרחב בו דנים. כל פתרון שהוא יכלול פגיעה כזו; זה טבע הפלטפורמה. משנוכחים בכך, אני מוצא, אין מה לנסות לבטל את הפגיעה אלא למזער אותה. כלומר השאלה הופכת ל"איזו פוליטיקה הכי יעילה למזעור הפגיעה בחירויות השליליות במרחב הציבורי?".

לראייתי יש כאן שתי אפשרויות: או ללכת על פי נורמות הרוב (AKA הציבור, למשל באמצעות משאלי עם) או ללכת על פי קוד אתי אחר (נאור, לא נאור, וואטאבר). מה שצריך להבין זה שכל בחירה שאינה נורמטיבית בהכרח כרוכה בהפעלת כפייה כנגד יותר אנשים. כלומר מי שמעוניין למזער פגיעה בחירויות שליליות (כל ליברטריאן מצוי) ומתנגד לרעיון של כפיית הרוב במרחב הציבורי מוכרח להחזיק בטענה ש-(1) בפגיעה בחירויות שליליות של מספר רב יותר של אנשים במרחב הציבורי יש אפקט כולל חלש יותר מאשר בפגיעה מסוג אחר בחירויות שליליות של מספר קטן יותר של אנשים. ובעוד שאין מניעה עקרונית ש(1) תהיה טענה נכונה, למשל במקרה בו רצח של חף מפשע אחד מכיל יותר פגיעה בחירויות שליליות מאשר בכיוס של שני אנשים (בכימות תיאורטי מנופנף ידיים), ברירת המחדל מוכרחה להיות ש(1) לא נכונה עד שלא הוכחה ע"י מי שמחזיק בה. אז יוצא שתומכי (1) צריכים לעשות עבודה פרטנית יותר ממי שלא תומך בה, וזה רק הגיוני בהתחשב בכך שהם "מוכנים" לשאת פגיעה במספר רב יותר של אנשים באופן משמעותי. כדי להוכיח את (1) הם יאלצו לנפנף ידיים (עם זה אין  בעיה; זה טיבו של הנושא) והם יאלצו לעבור לתוצאתנות. כלומר בכל מקרה קייס דאונטולוגי אין להם למיטב אנליטיותי.

אמנם אפשר לטעון שזה לא המקרה כי לפחות עד כמה שזה נוגע להתרת הפגנות אף חירות שלילית לא נפגעת, לא של הרוב ולא של המיעוט, ואילו במניעת הפגנות נפגעות חירויות שליליות של המיעוט, אבל זו עמדה פרדוקסלית שמנסה להחזיק בחבל משני קצותיו, כי אם חירויות שליליות של מיעוט נפגעות זה יכול להיות רק על בסיס כך שמדובר בקניין שלהם באופן כזה או אחר, ואם המרחב הציבורי שייך להם באופן מסוים אז הוא שייך גם לרוב על בסיס דומה, ואז אפשור ההפגנות שקול לשימוש בקניין בניגוד לרצון רוב הבעלים שלו. למעשה זו עמדה שמתייחסת למרחב הציבורי כאל מרחב פרטי שנעשה בו שימוש מקביל על ידי כולם, שזה יופי טופי מבחינת ההקלה התיאורטית כי זה מאפשר להחיל ליברטריאניזם לכולם, אבל זה מסתיים בשנייה בה מפנימים שיש רק מרחב אחד כזה, לא אחד פר אינדיבידואל, וכשמישהו מקשקש על הכביש שלו, המישהו האחר זוכה שהכביש שלו יקושקש.

אז הגעתי לכך שדאונטולוגית ההסתגלות הליברטראינית למרחב הציבורי צריכה להיות במתווה "הרוב קובע". זה אומר למשל שאפשור הגירה חופשית, עמדה שיש מי שאומר עליה שליברטריאן אמיתי לא יכול שלא להחזיק בה, אינה ליברטריאנית כלל. ויש דוגמאות יומיומיות נוספות רבות לרבות הפגנות, שזה הנושא שממנו הדיון התחיל כאמור.

***

אז זו בקצרה היתה העמדה שלי. מכאן אני מגיב לדברים שעלו בדיון שהתפתח.

אריק:

למרחב הציבורי אין בעלים, שקובע מה היא התנהגות לגיטימית במרחב *שלו* ומה לא, ולכן מה שנשאר זה החוק.
החוק צריך להיקבע כקירוב של ועל סמך עקרונות מוסריים של שמירה על חירות הפרט, לאו דווקא רצון הרוב או המיעוט.

 

בשאלת הבעלות יש רק שתי אפשרויות: או שלמרחב הציבורי יש בעלים או שאין לו. מרחב ללא בעלים, כפי שאני תופס אותו, הוא כזה שכל אחד יכול לתבוע לעצמו וברור שזה לא המצב ברחוב הקונגרס בתל אביב (לא בפועל וגם לא תיאורטית) למשל ולכן למרחב הציבורי יש בעלים. אם אריק טוען שהבעלים שיש למרחב הציבורי הוא מהסוג שלא קובע התנהגות לגיטימית אז הוא מייצר כאן תמונת מצב לא עקבית כי עבורי מדובר בישות שלא קיימת, או בניסוח אחר, היחס בין בעלות וקביעת התנהגות לגיטימית הוא אם"ם.

אריק משתמש בקול סביל בשאלת החוק ("צריך להקבע") אבל בכך הוא מדלג על שאלת ה-מי רשאי לקבוע אותו במרחב באמור, וכשמדלגים על ה-מי, ה-מה הופך להיות שרירותי משהו.

בשאלת ה-מי, אריק הוסיף לאחר מכן:

…אז שהמיעוט שכתב את החוקה לרפובליקה החוקתית המינרכיסטית שהליברלים חיים בה, על סמך עקרונות של חירויות שליליות יקבע לכולם איך להתנהג במרחב הציבורי.
מרוצה?

אז אני לא לגמרי בטוח אם הוא התכוון לזה לגמרי ברצינות, אבל אם כן אז יש כאן פנייה לדיקטטורה של המיעוט, וכפי שהזכרתי בדיון המוקדם, מי שטוען זאת צריך להוכיח את (1) באמצעים אמפיריים.

איילון:

השאלה פה היא לא אם הרוב קובע על המרחב הציבורי או לא. כלומר, אם החוק היה מסדיר שגם אסורות הפגנות אחרות, ולאו דווקא של מוסלמים, היינו מתייחסים לזה אחרת, אבל העובדה שבמרחב הציבורי אסורות הפגנות של *דעות מסויימות* היא השלילה של הליברליזם (כל עוד אין פה אלימות כמובן).

לו היינו דנים במרחב הפרטי של פלוני נוצרי שמוכן לקבל הפגנת דעות נוצריות במרחב הפרטי שלו ולא מוכן לקבל (באופן כלשהו) הפגנת דעות מוסלמיות, כולנו היינו מקבלים זאת כהתנהלות המיושרת עם ליברטריאניזם (או ליברליזם (במובנו הקלאסי) כפי שנסח זאת איילון). אני לא מוצא סיבה לשנות את העקרון הזה כשעוברים למרחב ציבורי. מרחב ציבורי נוצרי שמוכן לקבל הפגנת דעות נוצריות ברחובות נוריץ' ולא מוכן לקבל הפגנה מקבילה של איסלאם מיושר עם הליברטריאניזם כי יש בכך מינימום פגיעה בחירויות שליליות עד שלא הוכח (1). כלומר אני לא מקבל ש"אפליה" במרחב ציבורי היא בעייתית. המרכאות סביב אפלייה הושמו כי זו דרך לא הוליסטית להביט בכך. כלומר היא מתעלמת מזה שיש הטייה מציאותית בנוריץ' עצמה לטובת הנצרות וההתעלמות ממנה בצד התייחסות לאפלייה של מושאי הדעות המותרים להפגנה ברחובות העיר הופכת את הטיעון לחד מימדי. זה בערך (1) בנפנוף ידיים. להמחשה, חשבו לעצמכם האם תמצאו בעייתיות בכך שהפגנת דעות\סממנים\וואטאבר נוצריים במסגד אינם יתקבלו לעומת הפגנות מוסלמיות מקבילות. אני כאמור לא מוצא בעיה כלל.
אסף:
אם לרוב יש וטו מוחלט במרחב הציבורי, גם לזכויות קניין במרחב הפרטי אין משמעות. כן, מותר לך לגור פה, אבל אסור לך לצאת מהבית כי יש לך כרבולת.

נכון, ולכן אני לא מוצא בעיה לשלב בין ליברטריאניזם והתנגדות להגירה חופשית שתמנע את המצב הזה. אמנם על הנייר יש מימוש לרעיון הזה גם מעבר לנושא ההגירה; למשל הרוב יחליט שהוא לא מוכן שאנשים בעלי אדמומיות באף יהיו במרחב הציבורי, ולכן אדמומי האף יתקעו בבתיהם לנצח ואף ימותו מרעב כי גם ביטוח לאומי הוא מרחב ציבורי וכהנה וכהנה. אז אני לא יודע אם אסף התכוון גם להתרחשויות הבדיוניות האלו אבל אם כן אז מדובר בהרינג אדום. שהעקרון של דיקטטורת הרוב במרחב הציבורי מביא, אם מחילים אותו ללא אבחנה על ניסויי מחשבה פרועים ככל שנדרש, לתוצאות לא רצויות זה לא טיעון נגדו מהסיבה שלא קיימת תיאוריה שלא סובלת מה"פגם הזה" למעט האינפנטיליות והמרושעות ביותר שבהן (כי אז אין מה להפסיד). הנה הרינג אדום בתגובה: אם נקבל את העקרון של חירויות שליליות מוחלטות במרחב הציבורי אז לכל אדם תהיה שמורה הזכות לקשקש גרפיטי על הכבישים. וזו אפשרות הרבה יותר ריאלית. בקיצור, שניים יכולים לשחק במשחק הזה והתשובה העניינית שלי היא, שאין לי בעיה לקבל כללי אד-הוק נגד הרוב המטורף בסיטואציות הסופר קיצוניות והבדיוניות האלו. למען האמת, כשאני חושב על זה, בדוגמאות כמו אדומי האף, אולי (1), שהיא טענה אמפירית כאמור שתלויה בפרמטרים סביבתיים, תזכה להיות נכונה. ואז אפילו לא צריך אד-הוק. אבל לא אכנס לזה.

אליסה:
יש מקום לדיון על עצם העמדה עצמה – כלומר, האם חוק כזה מועיל או מזיק לטווח זמן כזה או אחר. דעתי היא שהוא מזיק יותר בטווח הארוך מאשר מועיל בטווח הקצר יותר. זה שהרוב אולי חושב אחרת לא משנה לכאן או לכאן
 הדיקטטור קובע? את זה אנחנו יודעים – דהה. זה כמובן לא משנה מי הדיקטטור, היטלר לבדו או הרוב שמאחוריו. אנחנו כבני אדם חושבים אמורים לשקול כל עמדה לגופה, ולנסות לקדם את העמדה שנראית לנו הכי הגיונית, הכי מועילה והכי פחות מזיקה בטווח הארוך. וזה ממש לא צריך להיות תלוי במה מישהו אחר חושב – אם זה הדיקטטור או הרוב שתומך בו אולי.

אני מקבל את זה. זו פנייה לתוצאתנות ושם כאמור אני לא מתיימר. מה שכן, זה דורש המון עבודה, ידע מקומי ונפנופי ידיים.

גרינפיס המורעל והתרנגולת העיוורת

9 ביוני, 2014

הידעתם שישראל היא המדינה השנייה בעולם בצריכה של עץ שמקורו ביערות האמזונאס? זוהי תמצית  האינפורמציה שנקדחת בקמפיין האגרסיבי האחרון של גרינפיס. ישראלים רעים ותרבות הצריכה שלהם טובחים בפרא הברזילאי (ההאנשה במקור) – לא תעשו משהו בנידון?!

אז אזוּר אומץ ופנוי להשאה תחבתי את ראשי לעומק הקורה הירקרקה הזה (הכל אדום פה בפנים) בנסיון לברר מי נגד מי ולמה. הדבר הראשון שקל לשים אליו לב בעמוד הפייסבוק של גרינפיס, מרכז פעילות מרכזי של הארגון, הוא העומס. הפוסטים מועלים בקצב לא מבוטל עם זהות תמטית ופרסומית אך מבלי שהטענות שבגוף הטקסט ייתישרו עם הפרסומים או אפילו עם עצמן. ההתנהלות של גרינפיס מול הציבור (אוהב או אויב) מדמה בירוקרטיה מזרח אירופאית לא מסונכרנת ורפפטיבית שניצבת בין המסקנות הפרסומיות רבות הרושם ובין המקור שעליו הן מתבססות. המטרה, בקיצור, היא 'בלבל את האוייב, ובמקרה הצורך גם את האוהב (אם כי האחרונים אינם גדולי הספקנים).'

כמה שעות וכאבי ראש לאחר מכן הצלחתי לגבש מספר ממצאים, והנה אני פורש אותם לפני הקורא הביקורתי. שימו לב שאני רושם כאן סדרה קצרה של ממצאים שחלקם סותרים למדי; האתגור הלוגי – במקור.

1. הטענה הפרסומית של גרינפיס שונה מאוד מההסבר בגוף הטקסטים וטענות האדמינים בפייסבוק (להלן גטוטא"פ). ההסבר גורס שישראל שנייה בצריכה *לנפש*. אז מעבר לשרלטנות – ואני לא מקבל את "ההגנה הפרסומית"; מדובר בהטעייה שלא מסוגלת להכלל בשום מובן סביר תחת כנפי הגמישות הפרסומית – צריכה לנפש של עץ שמקורו באמזונאס הוא נתון אווילי וחסר טעם מנקודת מבטו של האכפתי למצב שם. מה זה משנה למצבם של היערות, בשם האלים, איך מתפלג התוצר? האם יש קורלציה כלשהי בין הנזק לכאורה ליערות ובין הצריכה לנפש של הישראלי בהקשר של שותפותה של ישראל ביצירת הנזק הזה? התשובה היא שלילה מוחלטת. רק במונחים אבסולוטיים לקמפיין של גרינפיס בישראל יש רציונאל. השימוש בתוצר לנפש הוא נכלולי.

2. בגטוטא"פ מובאת הטענה שבעוד שהפרסום אמנם מייצג צריכה לנפש, הרי שגם בבחינה אבסולוטית ישראל נמצאת גבוה מאוד, ניימלי במקום השמיני. אם המדובר בנתון אמיתי הרי שיש בכך לעמעם קמעא את מסקנות הסעיף הקודם. אבל אני לא קונה את זה משתי סיבות: הראשונה היא נפנופי ידיים. זה בלתי סביר באופן קיצוני שמדינה של שמונה מליון איש, גם אם המדובר בתרבות עם פטיש חסר תקדים לפרגולות ודקים, תצרוך אבסולוטית יותר עץ מעשרות מדינות עשירות יותר בתושבים. אני מודה שמדובר בטענה חלשה שכן יש עוד גורמים וכו, אבל אני מעלה חשד שעלה גם בקוראים  נוספים ושגרינפיס לא עשו דבר להפיג. מה שמוביל לסיבה הבאה והמשמעותית יותר: גרינפיס לא מגבים את הנתון הזה. קוראים שבקשו מקור לטענה קבלו הפנייה סתומה ללכת ולוודא בעצמם שזה מה שממשלת ברזיל טוענת. אז הלכתי וחפשתי והגעתי לדף אינטרנט תחת דומיין גרינפיס גרמניה שעשה רעשים דומים לאלו בגטוטא"פ רק עם פחות נפנופי ידיים: ישראל מופיעה בעוגת הצריכה, במקום השמיני, ויש הפנייה מפורשת למסד נתונים של ממשלת ברזיל (שדורש הרשמה). אם לאחר ההרשמה סבור המיניון של גרינפיס שהוא ימצא שם טבלאות שמאוששות את הפרסומים של הארגון צפויה לו אכזבה מרה שמתחלפת בהקדם בכאב ראש כאשר הוא מתוודע למה שנדרש על מנת להוציא נתונים מהמקור. אחרי זמן הגון במסד ועשרות נסיונות להוציא דרך שאילתות ולינגו טכני את הרפרנס של גרינפיס נפלה עלי המזרח-אירופאיות של גרינפיס בשיא מובהקותה הטקטית: חוסר תחכום דחייני עם זנב שמוביל במעגלים. פשוט שתף פעולה עם ההתלהמות ואל תשאל שאלות או שאתה לוקח את הסיכון שנענה לך.

3. בגטוטא"פ מסתבר פתאום שמדובר על נתוני כריתה פיראטית! דהיינו, ישראל שנייה, או שמינית, או וואטאבר, בקטגורית צריכת עצים שנכרתו באופן לא חוקי. רגע:  זה כבר עניין אחר לחלוטין, לא? אז במה מדובר גרינפיס: בצריכת מוצר חוקי או פיראטי? התשובה תלויה בגטוטא"פ שאתם מעדיפים לצרוך. אם אתם מעדיפים להתכתב עם המכתמים הגרינפיסיים של יום ראשון או רביעי; עקביות זה לפוצים. לא שזה עוזר להשאר בהקשר לוקאלי, כי מקור לנתונים על מיקומה של ישראל ברשימת הצרכנים של המוצר הפיראטי – אין.

4. עד עכשיו קצת שקרתי כשאמרתי שגרינפיס לא מספקים תמיכה לפרסומים שלהם. יש משהו. לא גיבוי לטענות, אבל משהו. בכל פוסט שלהם ישנם מספר קישורים לעמוד עם פונטים בגודל מכובד למדי ואפילו קצת טקסט ללוות אותם. במוקד העמוד משורטטת היסטוגרמה – סוף סוף משהו לעבוד איתו! – וזו כותרתה: "עשרת המדינות המובילות ברכישת איפיאה לאדם". רגע. מה? איך אתם מרשים לעצמכם לעבור משיח במונחי צריכה של עצים (לנפש, לא לנפש, חוקי, פיראטי, לא משנה) לשיח במונחי צריכה של "איפיאה", כלומר זן ספציפי של עץ, מבלי להניד עלעל? יש כ-16 אלף מיני עצים באמזונאס ואתם מבססים מסקנה גלובאלית על סמך נתונים של אחד מהם (ניימלי,  Tabebuia Impetigino אבל אל תתפסו אותי במילה כי הייתי צריך להסיק את זה בדדוקציה. הם פשוט כותבים איפיאה)? ואפילו אם הנתון תקף לכל המשפחה זה עדין לא יותר מכמה עשרות מינים. בקיצור, זה שקר. טיעון מכפתור. אך האם לפחות הנתון השונה בתכלית הזה מגובה בנתונים? לשם כך גרינפיס מאפשרים לעבור לעמוד אחר ("מידע נוסף"), עמוס באינפורמציה לא שיווקית. אני אפתח סעיף חדש בשביל תיאור העונג הזה.

5. אז מה יש לנו בבסיס האינטלקטואלי של הקמפיין? אחרי הקדמות משובצות בדגשים ואזכורים של הנזק לסביבה שהאנושות מבצעת, מגיעים לפסקא הרלוונטית הבאה:

ישראל במקום השמיני בעולם בייבוא איפאה
ב-4 השנים האחרונות הפכה ישראל לאחת מ-8 היבואניות הגדולות של איפאה מהאמזונס. בשנת 2013 בלבד, ייבאה ישראל כ-5000 טון של עץ מהאמזונס. %80 מיבוא העץ מאזור האמזונס מגיע ממדינת פארה וממדינת מאטו גרוסו, שבהן, על פי ההערכות, שיעור הכריתה הבלתי חוקית עומד על78% – 541%, בהתאמה. ישראל ניצבת במקום השני בעולם בצריכת עץ איפאה לנפש. רוב לוחות עץ האיפאה בישראל משמשים לבניית דקים, וכמעט בכל החוזים לבניית דקים בגופים ציבוריים העץ המוצע לריצוף הוא איפאה. דוגמאות מרכזיות של דקים עשויים איפאה בישראל מצויות בנמל תל אביב, במתחם התחנה הראשונה בירושלים וכעת גם בטיילת החדשה של תל אביב, שבנייתה עדיין נמצאת בעיצומה.

נפלא לא? יש כאן את כל הזנבות שרדפנו אחריהם משולבים בדפוס לא נהיר תוך התעלמות כמעט מוחלטת מהמסקנה הסופית שמוצגת בפרסומות ("ישראל היא המדינה השנייה בעולם בצריכה של עץ שמקורו ביערות האמזונאס," זוכרים?). 541 אחוזי כריתה לא חוקית אינם טעות. לא במסמך הזה בכל אופן, מה שאולי מלמד דבר או שניים על הרצינות שהם מייחסים למסמך שאמור להיות המצודה האינטלקטואלית של הקמפיין, מעבר לנפנופי הידיים השיווקיים. אבל *גם כאן* אין קישור שיבסס את המספרים. אז מה אמור הקורא הביקורתי הלום הראש לעשות? הסבר בסוף המסמך (אחרי שגרינפיס דואגים להזכיר כמה הם לא מרוצים מרון חולדאי והדקים השטניים שלו; בכלל הקמפיין כרגע הגיע לשלב ההשתנה מהמקפצה ופתאום הדקים של חולדאי הופכים להיות מבשרי החורבן האקלוגי. הורוביץ היה דואג לחלופות פולימריות.) גורס כי "קיים דח." וזה לא סתם דח אליבא דגרינפיס אלא עבודה מקיפה ורצינית והם יואילו לפרסם את חלקיו השונים ב"שבועות הקרובים." זו גם הרטוריקה שמנהלי הדף של פייסבוק משסים בקוראים המתעניינים. "חכו חכו."

6. לא שאני חושד לרגע שיש סיכוי שבדח המדובר תהיה תקומה לקמפיין הנכלולי הזה; כי אין בעולם נתונים שיכולים לגבות דבר וסתירתו. אבל אפילו אם נראה שם עבודה אינטלקטואלית רצינית ואשכרה מגובה, זה כבר לא יכול להציל את הקמפיין הזה מהאופי המכוער, ההובגובליני והשרלטני שלו. לא יתכן שארגון יצא בקמפיין כה אגרסיבי ופסקני וכשיתבקש להראות את קלפיו הוא יסנן מתוך ארשת חשיבות עצמית "אחר כך. חכו חכו." זה לא עובד כך. אם אין נתונים עכשיו, אז שלא יהיה קמפיין עכשיו. לא אמפיריציסטי כזה שמעמיד פנים שהוא משהו מלבד הנפצה ושמועות בכל אופן. גרינפיס לא מריצים קמפיינים רק בשביל הגדלת המודעות לסביבה ושיפור העולם בו אנו חיים. אני יודע, לא קל לגלות שסנטה לא אמיתי. גרינפיס הוא ארגון אגרסיבי מאוד בכל הנוגע להתרמת כספים. אני יודע זאת מנסיון אישי. לאחר שתרמתי להם סכום לא מבוטל בכלל (שואף לארבע ספרות) הם לא עזבו אותי במשך שנים. טלפונים כל מספר חודשים לברר "למה הפסקת לתרום," ו"אולי בכל זאת," ו"יש מסלול נח!" ו"שמעת על הקמפיין החדש?" וכהנה אד-נוזיום. הנקודה היא שגרינפיס אוספים כספי תרומות, וזה סבבה לגמרי ולגיטימי, אבל חלק מהמדיניות שלהם להגביר את pool התורמים שלהם הוא ע"י הובגובליניזציה. הובגובלין ה"ישראל טובחת בפרא הבריזלאי" אינו שונה מהובגובלינים סביבתניים שונים וזה מרתיח שהארגון מרשה לעצמו לייצר אותו, ובעקבותיו לפנות לתורמים פוטנציאליים נוחים להשאה, ללא שמץ שמצו של ביסוס אמפירי. גורנישט. הדח שאולי יגיע במלוא תפארתו לא יכול לשנות יותר את מה שהיה. הוא לכל היותר יכול למזער את רמת הנכלוליות, אבל מבלי להביע דעה על החוקיות של התנהלות כזו, קשה לי לדמייו דוגמא מובהקת יותר למה שנקרא Foul play.

7. ומכיוון שלא יוצא לי יותר מדי לכתוב על גרינפיס, הנה משהו קצר בגוון כללי יותר: הזומביפיקציה של גרינפיס והקהל שלה היא תופעה מצערת ולא חדשה. אם אתם סבורים שמדובר בתנועה הגונה שנחטפה לאחרונה ע"י גורמי פנים פוליטיים שהפכו את הדאגה הכנה לסביבה להובגובליניזציה מבוססת אינטרסים פוליטיים, אז יש לכם זכרון גרוע: זוהי התנועה וזוהי דרכה מאז לידתה, לפחות עד כמה שהדבר תקף לגרינפיס ישראל. הלשון ירוקה והתמריצים אדומים. הפתרונות, אגב מי שתהה, גם תמיד אדומים. תמיד. גם כשיש בכך סתירה, או לפחות מתח, או למינימום שבמינימום ספק באשר להתיישרות עם האינטרס הירוק. אבל אני מתבדר.

8. גרינפיס מפרסמים שישראל היא המדינה השנייה בצריכת עץ שמקורו באמזונאס. הבסיס לטענה הזו היא טענה אחרת שלהם (כלומר לא מבוססת על נתונים חיצוניים) שעד כמה שהדבר נוגע למין ספציפי של עץ (איפיאה) הרי שביחס לפרטים ממנו שמקורם ביערות האמזונאס ישראל עומדת ברשימת הצריכה שלהם לנפש במקום השני בעולם. מי שיצליח להסיק מהשני את הראשון יזכה בגביע מונטי פייתון של הבלוג. במקום הראשון באותה רשימה מרשיעה, אגב, עומדת בלגיה. תודו שתהיתם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סוגיית עונש המוות כסממן להפקעת הזכות האינדיבידואלית להיות ניזוק

7 באוגוסט, 2013
השם של הפוסט עושה כאב שיניים, אבל נאלצתי להגיע לתהומות הללו בשביל להצביע על כך שמבחינתי הויכוח אינו בין "נגד עונש מוות" ו"בעד עונש מוות", אלא בין הצד שמתיימר לקבוע מגבלות רעיוניות גלובאליות על הענישה מתוך יומרנותו לקולקטיבציה של הניזוקות, ובין הצד שזוכר שה"טרנזקאציה השלילית" הזו צריכה להעשות בין הפושע והניזוק, באשר הניזוק הוא אינדיבידואל; לא עיר, מדינה, עולם, יקום או כל ישות חברתית ופוליטית מופשטת אחרת. זהו הפוסט השני בסדרה המונה שתיים. בראשון הציג עידן דה הולשטיין את הקייס נגד עונש המוות בישראל; התשובה שלי עלולה להשמע לא עניינית כי היא נגשת לסוגייה במובן פילוסופי ולא יורשת את המובן הפוליטי וטכני של הפוסט של דה הולשטיין. אבל אלו סיכונים נפוצים בחייו של מפרסם המאמרים האורח, וכדיקטטור בממלכה זו אני בוחר לתת למקלדת שלי לגרור אותי בנהייתה האנרכו-תרנגולאית.

הביקורת שלי כנגד הפוסט הקודם בסדרה אינה לוקאלית אלא פונדמנטלית בעיקרה. אני מוצא שהטיעונים שהוצגו אינם מסוגלים להשיג את מטרתם כי הם מניחים הנחות יסודיות שאין לקבלן, לרבות אטטיזם, וחמור מכך, ההנחה שמטרות הענישה מעוגנות ברעיונות מסוימים, ולא ברצונו של הניזוק. דה הולשטיין פותח עם

מה הוא למעשה תפקידה של מערכת החוק והמשפט במדינה דמוקרטית מתוקנת?

מזהים כבר את הבעיה? מה פתאום זו השאלה שנשאלת? הרי לו היינו רוצים למשל לדון ביחסי מין בקרב בני אנוש, לא היינו מבססים את תשובתנו על "מה הוא למעשה תפקידם של יחסי המין במדינה דמוקרטית מתוקנת?". במקום לדון בנושא עצמו, קרי החוק ואכיפתו, דה הולשטיין משנה במובלע את המיקוד של הדיון לתת הנושא הצר שהוא החוק ואכיפתו במדינה דמוקרטית ומתוקנת, ולא רק שהדיון שלו נתחם בגבולות הצרים הללו, הוא מתיימר לטעון שמסקנותיו הן גלובאליות, וזה מאוד משונה, ואף מאוד שגוי.

אז הבה נגלבל את השאלה: מה הוא למעשה תפקידה של מערכת החוק והמשפט בשאלת הענישה? עבור דה הולשטיין מדובר בשלושה תפקידים: הרתעה, הרחקה מהחברה ושיקום. אני פוסל את שלושתם. התשובה הזו מהווה לי אינדיקציה לכך שדה הולשטיין זנח את המובן ההיולי\היסודי ביותר של קונספט הענישה.

כשגרישה מוסר לי שק של אפרסקים במסגרת פעולת סחר, אני מוצא באופן טבעי שאני הוא זה שמוטל עליו לפצותו, למשל על ידי תשלום של כמה מטבעות נחושת. בהיותי המוטב של אותו שק אפרסקים, הפיצוי, באשר יחושב, הוא פונקציה של העדפותי שלי, כמוטב. 'דעותיה של החברה', או המדינה (אם קיימת); הנורמות החברתיות; ההשלכות על הקהילה; התפתחותו האישית של גרישה; כל אלו אינם מהווים פקטור כלשהו בתהליך החישוב של הפיצוי [1]שאני מוכן לשלם בעבור שק האפרסקים. אני זה שקבלתי את השק; אני זה שמפצה.

עכשיו החליפו בבקשה את גרישה הירקן בגרישה הסוציופת, ודמיינו שבמקום שק של אפרסקים גרישה מעניק לי מספר כדורי עופרת נחפזים למיקומים שונים בגוף. עבורי לא נדרשת כאן מהפכה מחשבתית. במקום בו דה הולשטיין מגיע לקונפסטים ממקור עמום כגון שיקום וכו', אני פשוט מזהה כאן טרנזאקציה שלילית. אם לפני כן הייתי המוטב של שק האפרסקים, אז כעת אני הניזוק של הנטיות הרצחניות של גרישה וה0.45 שלו. ובאשר במקרה הקודם הפיצוי היה תלוי באופן בלעדי ברצונו של המוטב, כעת, אני מסיק, העונש תלוי באופן בלעדי ברצונו של הניזוק.

אבל משום מה, הדבר שנראה כל כך פשוט, הוגן ומתבקש במקרה של פיצוי ומוטב, הופך לסלט של מטאפורות והצדקות משונות במקרה של עונש וניזוק. טוב, אני קצת מתמם. זה לא באמת "משום מה", אלא משום המדינה. מבלי להכנס להיסטוריה ולסיבות הפרוזאיות לכך, המצב כיום הוא שמקובל לזהות פשעים (וזה גורף לפשעים חמורים) כפשעים כנגד המדינה. התפיסה הזו שזורקת את הניזוק מכל המדרגות ומחליפה אותו באינטרסים של המדינה היא מושרשת כל כך שהמתנגדים לה נשמעים כמו חבורת תמהוניים.

אבל גרישה ירה בי! למה לעזאזל שיהיה לכל מי שאינו אני, קל וחומר איזה פקיד שמייצג את "האינטרסים של המדינה" קול בשאלת העונש?  אני הניזוק ואני אחליט איזה לאיזה גזר דין  יש לחתור. לא בטוח שגזר הדין הזה יתקבל וגם לא בטוח בכלל שגרישה ימצא אשם. לשם כך יש בתי משפט.[2]

הנקודה היא שאני קובע. אולי ארצה ממנו פיצוי כספי. אולי ארצה שיהרגו אותו. יתכן וארצה שיזרקו אותו לכלא לכמה שנים נאות, או שיזרימו לו מתכת נוזלית רותחת במעלה הישבן, אה לה המיתוס של אדווארד השני. בקיצור, הבחירה היא שלי. ומה יניע אותי לבחור? שיקולים שאני עושה. אולי נקמה תהווה גורם דומיננטי בהחלטתי; אולי תאבת בצע. אולי ראייה מפוכחת על החברה האנושית ועל גרישה עצמו; אולי פשוט האדיוטיזם שלי. כמובן, אין בעיה עקרונית שדברים כגון שיקום העבריין, הרתעת עבריינים מסוגו והרחקתו מהחברה יקחו חלק בתהליך של קביעת העונש על ידי, אבל מה שחשוב להבין זה שיש גורם אחד ויחיד שמכריע והגורם הזה הוא אני. כפי שבתפקודי במוטב הייתי הגורם היחיד שקבע את גובה הפיצוי לגרישה עבור שק האפרסקים: נציגי התרבות היודאו-נוצרית לא התערבו בתהליך הזה, וגם לא רוח השכינה, כך גם כאן. לדידי התשובות של דה הולשטיין: הרתעה, שיקום והרחקה מהחברה, לא רק שהן מפקיעות מהקורבן הניזוק את הזכות לפיצוי ומעניקים זכות זו לישות אחרת שכלל לא היתה מעורבת ("המדינה"),  הן גם מעידות על תהום רעיוני שמתבטא בכך ששלוש התשובות הללו הן רעיונות מוגדרים, במקום, פשוט, רצונו של הסובייקט הניזוק.

הפוסט הזה אמור לדון בעונש המוות וטרם אמרתי מילה ספציפית בנושא, אבל זה נובע מהדברים שנטענו עד כה. אם הסיבה לענישה היא רצונו של הניזוק, ותו לא, אז עונש המוות הוא fair game אם הניזוק מעוניין בו. [3]

*****

"מה זאת אומרת אם הניזוק רוצה? הניזוק יכול לרצות." אוקיי, בחזרה לטרנזאקציה החיובית: גרישה מסר לי שק אפרסקים. אני, כמוטב, רוצה שהפיצוי שלו יהיה חיוך רחב. זכותי? זכותי. רק שסביר שגרישה פשוט יסרב והטרנזאקציה החיובית הזו לא תגיע לכדי מימוש. אותו עקרון גם חל בטרנזאקציה שלילית (אני רוצה למקסם עונש, גרישה רוצה למזערו) עם הבדל אחד: הטרנזאקציה השלילית מוכרחה להתממש כי היא כבר הופעלה כשגרישה ירה בי. השאלה, לפיכך, אינה האם להפעיל את הטרנזאקציה אלא כיצד יש להביא אותה לכדי מיצוי. בהנתן הפער החמור בין הענישה שאני סבור שראויה לגרישה ובין עמדתו של גרישה, נוצרה תרבות של תיווך משפטי\בוררות, ושם בקשתי, למשל להעניש את גרישה בעונש המוות, תידון. הסיכוי שרצוני בעונש המוות לגרישה יתממש תלוי באורחות הקהילה, התקדימים המשפטיים שלה, הנורמות המשפטיות שלה וגורמים אחרים, וכאן אגב קל לראות את הבעיה עם מערכת החוק המדינית: מכיוון שהניזוק אינו חלק ממנה העונשים לא תלויים ברצונו – הרצון היחיד שרלוונטי מהמחנה הניזוק. אבל אני מתחיל לסטות מהנקודה.

הדיון בדרך בה מתפתחות נורמות משפטיות הוא מעניין אבל גדול על הפוסט הזה, אז אין לי כוונה לכתוב כאן על כל מני בעיות פרוצידוריאליות ברעיון שלכל ניזוק יש זכות לדרוש ענישה כרצונו, על פי אילו מניעים הזויים ואפלים שמניעים אותו, אז מקסימום אתם מוזמנים לשאול בתגובות. השלב הבא, והאחרון בפוסט הוא להתייחס לנקודות הטכניות שדה הולשטיין ספק.

*****

אוקיי: גרישה מלא אותי בעופרת, אני מבקש עבורו את עונש המוות, אבל בית המשפט בעצמו אמור להיות הגורם שבולם את דרישתי זו (ושל שאר האזרחים בקהילה שמעוניינים בעונשי מוות מדי פעם) מהסיבות שדה הולשטיין ציין. נעבור עליהן בזריזות.

עונש מוות אמור להיות יותר מרתיע ממאסר עולם,  מכיוון שהוא חמור בהרבה. עם זאת, המציאות מראה אחרת.

נניח לצורך העניין שהממצאים האמפיריים בפוסט הקודם מבססים את הנקודה לעיל. לא אכפת לי. גרישה ניסה לרצוח אותי ואני רוצה עונש מוות כי אני מונע מנקמה. מערכת משפט פרטית אמורה להתחשב בביקוש הקהילתי, לא ביכולת של אותו ביקוש לגרום להרתעה, למשל.

יש לעונש המוות חיסרון אחד ברור למול מאסר העולם (ולמעשה מול כל עונש אחר): הוא בלתי הפיך.

לא אכפת לי. גרישה ניסה לרצוח אותי ואני רוצה עונש מוות כי אני מונע מנקמה. גם כאן המערכת המשפטית תאלץ להכריע על פי נורמות משפטיות, ויש כאן הזדמנות להצביע על נורמה שעשוייה להתפתח ושנאסר עליה להתפתח במערכות המשפט של המדינות. דה הולשטיין צודק בטענתו שעונש המוות סופי יותר ממאסר, כי כאמור ממאסר עולם אפשר לשלוף החוצה אנשים גם כעבור 5 שנים, אם מתגלה שנפלה טעות, בעוד ששליפת אנשים מהעולם הבא זה עסק מורכב יותר, אבל במובן אחר זה דווקא לא נכון: כי 5 השנים שאותו חף מפשע ישב בכלא הן בעצמן סופיות. אין דרך לאיין אותן. נכון, זה פחות חמור לקחת בטעות 5 שנים מחייו של פלוני חף מפשע מאשר לקחת ממנו את חייו, אבל בדיוק לשם כך אפשר לפתח סטנדרטים שונים של חפות מפשע. כך, למשל, במע משפט פרטית יכול להיווצר סטנדרט מחמיר במיוחד שידרש עבור מקרים בהם העונש שאליו חותר הניזוק הוא עונש מוות. כך שאם עבור "סתם" מאסר נדרש להוכיח אשמה מעבר לספק סביר, אז עבור עונש מוות נדרש להוכיח אשמה מעבר לספק מחמיר. או בניסוח יותר ענייני: אם במתן עונשי מאסר ארוכים סטנדרט החפות הוא כזה שעל כל 1000 איש שיושבים בכלא, אחד יושב שם על לא עוול בכפו[4] אז בשביל הוצאה להורג המערכת תייצר סטנדרט שבו על כל 10,000 ירצח חף מפשע אחד. אז נכון, זה עדין סופי יותר בראייה נקודתית, אבל עונש המוות ינתן רק במקרים ברורים כשמש, ובראייה כלל מערכתית, רק פלוני חף מפשע אחד יומת בטעות על עשרה אלמונים שישבו 5 שנים בכלא בטעות. האם בראייה מערכתית 50 שנות חפוּת מפשע בכלא זה פחות גרוע מחיים של חף מפשע שנלקחו? לא בהכרח, ואם כן, אז הסטנדרט לעונש מוות יחמיר עוד יותר.

על המדינה לשאוף להיות טובה יותר מהפושעים אותם היא מענישה.

המדינה לא צריכה להיות צד בעניין, והניזוק לא אמור לשאוף להיות טוב יותר מהנענש.

יש אחרים שיאמרו שהעלות של החזקת אדם בכלא במשך שנים רבות לא שווה את זה, ועדיף לחסוך את העלויות האלו על ידי הוצאות להורג. הבעיה העיקרית בטענה זו היא שהיא מניחה שחייו של אדם מסוים (גם אם הוא רוצח) שווים פחות מכמות כסף כלשהי שהחברה משקיעה בו.

כל עוד אנחנו דנים במסגרת פילוסופית, זהו לא שיקול קהילתי אלא אינדיבידואלי. כניזוק, לא אכפת לי מה שווים חייו של גרישה; אכפת לי רק מהנזק שספגתי ואני רוצה שהעונש יהיה בהתאם. לא אכפת לי שגרישה ואני גרים בצפון גרינלנד וששק אפרסקים טריים זה טובין יקר במיוחד ונדיר מציאות. אני עדין מוכן לשלם עליו רק מה שאני מוכן לשלם עליו; הקהילה (שמתבטאת במחיר השוק) מוזמנת למצוא ששק אפרסקים טריים וטעימים באקלים הצפון גרילנדי שווה את משקלו בפלטינה, אבל אף אחד לא יחלום להאשים אותי שיש לי הערכה אחרת. זה עניין אישי שלי וההערכה היא אישית שלי.

FOOTNOTES
1.  כלומר, אינם מהווים פקטור לכשעצמם. הם יכולים בעקיפין להכלל בחישוב על בסיס השפעתם על עדיפויותי, כמי שקובע מהו הפיצוי.
2.  האמת שאין ממש מערכת משפט פרטית, אבל אתם מבינים את הנקודה.
3.  כאמור, מזה שהניזוק הולך על עונש המוות לא נובע שזה בפועל גם יגיע לכדי זה. יש תהליך משפטי בדרך.
4.  אני לא טוען שאלו המספרים. זה רק להמחשה.